כפרים ללא רשת מים

מצוקת המים פוגעת באופן קשה במיוחד בתושבי יישובים פלסטיניים שאינם מחוברים לרשת המים. נכון ל-2007, חיים בגדה המערבית כ-227,500 פלסטינים ב-220 יישובים ללא רשת מים.  190,000 פלסטינים נוספים חיים בישובים בהם רשת המים היא מצומצמת מאד. בחודשי החורף והסתיו, תושבים אלה אוגרים מי גשמים בבורות הסמוכים לבתיהם ומשתמשים בהם לכל צרכיהם. באביב ובקיץ, כאשר המים שנאגרו אוזלים, התושבים נאלצים להסתמך על מי מעיינות סמוכים ועל קניית מים המסופקים להם באמצעות מכליות פרטיות .

מאות אלפי פלסטינים נוספים חיים ביישובים שקיימת בהם רשת מים מרכזית, אולם זו מקבלת אספקה מוגבלת ובלתי סדירה של מים, ואינה מגיעה לכל בתי התושבים. לפיכך, חלק מן הרשויות הפלסטיניות נאלצות, במהלך חודשי הקיץ, לספק לתושביהן מים לפי תכנית רוטציה בין שכונות. כך, כל שכונה מקבלת מים מדי כמה ימים, ליום אחד או למספר שעות בלבד. כדי למלא את צרכיהם הבסיסיים נאלצים גם תושבים אלה לקנות מים מבעלי מיכליות פרטיות.

צריכת המים הממוצעת לאדם ביום לשימושים ביתיים ועירוניים ביישובים המחוברים לרשת המים המרכזית בגדה עומדת על כ-66 ליטר. זאת, בעוד בישראל הממוצע נע בין 235 ליטר בערים ל-214 ליטר במועצות מקומיות, פי שלוש וחצי .

בעוד מחיר המים המסופקים באמצעות רשת מרכזית עומד על בין 3 ל-5 ש"ח למטר-קוב (מ"ק), מחיר המים המובלים במיכליות נע בין 15 ל-30 ש"ח למ"ק, בהתאם לספק ולמיקום היישוב. כתוצאה מכך, ועל רקע העובדה שכ-43% מתושבי הגדה חיים מתחת לקו העוני ולמעלה מ-19% מהם מובטלים, הפכה ההוצאה על מים למעמסה כלכלית כבדה עבור חלק ניכר מאוכלוסיית הגדה. לפי מחקר שערכה הקבוצה ההידרולוגית הפלסטינית, מגיעה ההוצאה על המים במקרים רבים ל-10% מסך ההוצאה המשפחתית. בעונת הקיץ, משפחות רבות מתקשות במיוחד לעמוד בנטל ההוצאה על המים, נוכח המשבר הכלכלי החריף בשטחים.

נוכח מצב זה, ייאלצו משפחות רבות לצמצם עוד יותר את צריכת המים שלהן, דבר שיפגע קשות ביכולתן למלא צרכים בסיסיים כגון היגיינה אישית, ניקיון הבית, שטיפת כלי אוכל, כביסה וכד'. מחקרים רבים מצביעים על קשר ברור בין ירידה בתנאי ההיגיינה כתוצאה ממחסור במים, לבין הופעתן של מחלות שונות, בהן מחלות עור.

הסיבה העיקרית למצוקת המים בגדה נעוצה בחלוקה בלתי הוגנת של משאבי המים המשותפים לישראל ולפלסטינים. אחד המשאבים הללו הוא אקוויפר ההר, המורכב מכמה מאגרים של מי תהום החוצים את הגבול בין ישראל לגדה. על אף שמשאב זה הוא מקור המים הבלעדי המשמש כיום את תושבי הגדה, ישראל מנצלת כ-80% ממנו ואילו הפלסטינים מנצלים את 20% הנותרים. ישראל מסרבת לשנות חלוקה זו של מי אקוויפר ההר, או לאפשר לפלסטינים גישה למקורות מים חלופיים, כמו אגן נהר הירדן, ובכך מונעת מן הרשות הפלסטינית לחבר יישובים נוספים לרשת המים ולשפר את האספקה במקומות בהם כבר קיימת רשת כזו.

בני נוער פלסטינים ממלאים מיכלי מים מן המעיין לצריכה ביתית, בכפר עאנין שבמחוז ג'נין. צילום: עאטף אבו א-רוב, 19.6.06.

סיבה נוספת, המשפיעה באופן ישיר על מצוקת המים, היא התשתית הרעועה שישראל העבירה לניהולה של הרשות הפלסטינית ב-1995, במסגרת הסכמי אוסלו. במהלך השנים מאז, שיפרה הרשות את מצב התשתיות, אולם אלה רחוקות עדיין מלעמוד בסטנדרטיים מינימאליים. כתוצאה מכך, למשל, כ-34% בממוצע מהמים המובלים בצנרת דולפים ממנה בטרם יגיעו לבתים. בנוסף, חברת "מקורות" הישראלית, המספקת למעלה ממחצית מצריכת המים הביתית והעירונית בגדה (היתרה מסופקת על-ידי גופים פלסטיניים), מצמצמת את כמות המים הנמכרת לפלסטינים בחודשי הקיץ ב-15 עד 25 אחוזים, על מנת לעמוד בעליית הצריכה בישראל ובהתנחלויות בחודשים אלה .

תופעה נוספת המחמירה את בעיית המחסור באזורים מסוימים בגדה היא התחברות פיראטית של חקלאים פלסטיניים לצינורות המובילים מים ליישובים פלסטיניים. במקרה של העיירה בני נעים שבדרום הגדה, למשל, גרמה תופעה זו בקיץ 2007 לאובדן של קרוב ל-100% מהמים שחברת מקורות מספקת לה. רוב ההתחברויות הללו נעשות בשטחים המוגדרים כאזור C , שבו נושאת ישראל באחריות ישירה לאכיפת החוק, אך רשויות הביטחון נמנעות מלאכוף את החוק במידה מספקת על גנבי המים. מבדיקת בצלם עולה כי נציגי המשטרה הפלסטינית במחוז חברון פנו למינהל האזרחי מספר פעמים בקשה לתאם כניסה של שוטרים פלסטינים לשטחי C לשם טיפול בהתחברויות הפיראטיות, אך בקשות אלה נענו בשלילה.

מדיניותה של ישראל בנוגע לאספקת המים בגדה המערבית, היא בלתי חוקית ונגועה בהפליה גזעית. מדיניות זו מהווה הפרה בוטה של המשפט הבינלאומי המחייב את ישראל לדאוג להתנהלות התקינה של החיים הציבוריים על כל היבטיו ולכיבוד כל זכויות האדם של האוכלוסייה, לרבות הזכות של כל אדם למים בכמות מספקת למילוי צרכיו הבסיסיים.

לנתונים בנושא ולרשימת היישובים שאינם מחוברים לרשת המים הקליקו כאן.