מקורות המים המשותפים והשליטה עליהם

ישראל והפלסטינים שותפים לשני מקורות מים עיקריים. הראשון שבהם הוא אקוויפר ההר - מערכת של מאגרי מי תהום החוצה את הגבול בין הגדה המערבית לישראל. משאב זה הוא מקור המים היחידי המשמש את הפלסטינים בגדה המערבית לכל הצרכים (ביתיים, עירוניים, תעשייתיים וחקלאיים). ישראל מפיקה ממנו קצת יותר מרבע מכלל המים בהם היא משתמשת, בעיקר לצריכה ביתית ועירונית. נכון להיום אקוויפר ההר מתחלק ביחס של כ-80% לישראל ולהתנחלויות וכ-20% לפלסטינים.

מקור המים המשותף השני הוא אגן ההיקוות של נהר הירדן, הכולל את הירדן העליון והנחלים הזורמים אליו, את אגם הכינרת, את נהר הירמוך ואת הירדן התחתון. זכויות הפלסטינים על מקור זה נובעות ממיקומה של הגדה המערבית על שפת הירדן התחתון. ישראל מפיקה ממנו כשליש מכלל המים בהם היא משתמשת; הפלסטינים אינם נהנים ממי אגן הירדן בכלל, מלבד כמות קטנה שישראל שואבת ממנו ומוכרת ברצועת עזה

הביקוש למים של האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה הוא במגמת עליה מאז שנות העשרים. הסיבה העיקרית לעליית הביקוש היא, בנוסף לגידול הטבעי של האוכלוסייה, עלייה במספר משקי הבית המקבלים את אספקת המים שלהם באמצעות רשת מרכזית. קצב עליית הביקוש למים בשטחים הואץ מאז תחילת הכיבוש הישראלי ב-1967בשל העלייה היחסית ברמת החיים של האוכלוסייה הפלסטינית עקב שילוב כלכלת השטחים עם המשק הישראלי. אולם, שליטתה ההדוקה של ישראל במשק המים של השטחים מנעה את התפתחותו של משק זה באופן שיספק את הביקוש הגובר למים, זאת באמצעות הטלת הגבלות ואיסורים שלא היו קיימים תחת השלטון הירדני והמצרי. אותם הגבלות ואיסורים הם אחת הסיבות העיקריות למחסור במים ולמצוקה שנגרמת עקב כך. המדיניות שהנהיגה ישראל במשק המים של השטחים הקנתה לה שני יתרונות עיקריים:

1. שימור החלוקה הלא שוויונית של מי התהום המשותפים באקוויפר המערבי והצפוני של הגדה המערבית .חלוקה זו נוצרה אמנם לפני הכיבוש, עקב הפער ברמת ההתפתחות הכלכלית והטכנולוגית של ישראל לעומת הגדה המערבית, אולם היא הייתה עשויה להשתנות לולא ישראל מנעה זאת.
   
   
2. ניצול מקורות מים חדשים, להם לא הייתה לישראל גישה לפני 1967, כמו האקוויפר המזרחי בגדה המערבית ואקוויפר עזה, בעיקר לטובת ההתנחלויות שהוקמו שם.

מבחינת תושבי השטחים, התוצאה העיקרית של שינוי החוק והעברת הסמכויות במשק המים לגופים הישראליים הייתה הגבלה דרסטית ביכולתם לקדוח בארות חדשות על מנת לספק את צרכי המים שלהם. על-פי החקיקה הצבאית, קידוח באר היה מותנה בקבלת רישיון, שהיה כרוך בתהליך בירוקרטי ארוך ומסובך. הרוב המכריע של הבקשות לרישיונות שהוגשו במהלך שנות הכיבוש נדחו. הרישיונות המעטים שניתנו היו ברוב המקרים לצריכה ביתית בלבד, ומספרם היה נמוך ממספר הבארות שיצאו מכלל שימוש מאז 1967 בשל תחזוקה לקויה או ייבוש.

יש להדגיש כי השינויים החוקיים והמוסדיים שעשתה ישראל במשק המים של השטחים אינם פסולים כשלעצמם. הם תאמו את הגישה שננקטה במשק המים של ישראל ויכלו, בעיקרון, לתרום לאספקה יעילה יותר של מים לתושבים הפלסטינים. עם זאת ,ישראל ניצלה שינויים אלה כדי לקדם אך ורק את האינטרסים שלה, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מצרכי האוכלוסייה הפלסטינית שנאלצה להתמודד עם מצוקת מים שהלכה וגברה.

מצוקת המים בשטחים נוצרה לא רק בשל ההגבלות שהטילה ישראל על תושבי השטחים, אלא גם בשל העובדה שהיקף ההשקעות בתשתיות מים היה מצומצם מאד. ההזנחה בתשתיות בלטה בשני תחומים: בניית תשתיות לחיבור האוכלוסייה הכפרית לרשת של מים זורמים ותחזוקה ראויה של רשתות קיימות על מנת למנוע אובדן מים. בתקופת חתימת הסכם הביניים, כ-20% מאוכלוסיית הגדה המערבית לא הייתה מחוברת לרשת של מים זורמים. נכון לשנת 2007, יותר מעשירית מאוכלוסיית הגדה המערבית אינה מחוברת לרשת המים, ועשירית נוספת של האוכלוסייה מתגוררת באזורים בהם קיימת רשת מים מצומצמת מאד. אחוז התושבים שאינם מחוברים לרשת מכלל האוכלוסייה הצטמצם אמנם, אולם בשל הגידול באוכלוסייה, חל בפועל עלייה במספרם, העומד כיום על 227,500 תושבים. זאת בהשוואה לכ-200,000 בשנת 2000. הדליפות מצינורות המים עקב תחזוקה לקויה ותשתית מים מיושנת גרמו לאבדן של יותר משליש מכמות המים המסופקת בגדה המערבית.