עדות: חיילים עצרו שלושה נערים והתעללו בהם ליד סאלם שבמחוז שכם, ינואר 09

ניהאיה חון, אם לשמונה

בעלי הוא פקיד בעיריית שכם ואנחנו חיים ממשכורת של 1,800 שקל בחודש. הכסף בקושי מספיק לנו לאוכל. אני אופה לחם בבית ומשתמשת בעצים כדי להבעיר אש לחימום, וגם בשביל לחמם מים לרחצה. אין לנו חלקת אדמה משלנו.

ביום חמישי ה-15.1.2009, בסביבות השעה 09:30 בבוקר, ביקשתי מהילדים שלי ללכת לאסוף ענפים יבשים להסקה בחלקת אדמה ששייכת לאבא שלי, במרחק של קילומטר מצפון לכפר, באזור א-נג'מה. הבנים שלי, איסלאם, בן 17, לואאי, בן 16, ומואיד, בן 15, הלכו לשם. הם עכשיו בחופשה של אמצע השנה אחרי שסיימו את הבחינות. כשהם יצאו אמרתי להם "אני אצטרף אליכם אחרי שאגמור עם הכביסה".

אחרי רבע שעה בערך יצאתי להצטרף אליהם. פחדתי שהם יהיו שם לבד, כי יש באזור שלנו מתנחלים וחיילים. הם לא מרשים לנו לחצות את הכביש של ההתנחלות, שנמצא במרחק של 600 מטר בערך מהכפר. צריך לחצות את הכביש הזה כדי להגיע לחלקה שלנו.

כשהגעתי לכביש ראיתי פתאום שני ג'יפים צבאיים ובערך עשרה חיילים. הילדים שלי ישבו על הכביש והידיים שלהם היו באזיקים. חייל נתן ללואאי אגרוף בפנים והוא נפל. חייל אחר הכה את איסלאם.

התקרבתי לחיילים כדי להסביר להם שאני אימא של הילדים ושהם רק יצאו החוצה לאסוף עצים, אבל החיילים צעקו עלי, כיוונו עלי את הרובים שלהם אלי ואמרו לי להתרחק.

החיילים הכו את הילדים שלי בידיים ובקתות הרובים שלהם. בכל פעם שהתחלתי לדבר עם החיילים כדי לבקש שיעזבו את הילדים שלי, הם הכו אותם עוד יותר. החיילים צחקו וכיוונו את הנשק שלהם עלי. פחדתי שיירו בי או בילדים, לכן התרחקתי קצת והסתכלתי עליהם מרחוק, מבין הסלעים. לא הצלחתי לראות כל כך טוב מה קורה.

בשעה 10:30 הג'יפים נסעו לכיוון מחסום בית פוריכ. התקרבתי שוב לכביש אבל לא היה שם אף אחד. הבנתי שהם עצרו את הילדים שלי.

הלכתי מיד לכיוון המחסום. בדרך פגשתי מישהו וביקשתי ממנו שייתן לי להשתמש בטלפון הנייד שלו. התקשרתי לבעלי וסיפרתי לו מה קרה.

במחסום עמדו ארבעה חיילים שבדקו מכוניות. אמרתי לאחד מהם "חיילים בג'יפ עצרו את שלושת הילדים שלי בכביש העוקף". הוא ענה לי בערבית "אין פה ילדים".

בעלי הגיע במונית משכם. הלכתי אליו ואז ראיתי את שלושת הילדים שלי ליד חדר קטן במחסום. הידיים שלהם היו קשורות והעיניים שלהם היו מכוסות. אמרתי לחייל "הנה הילדים שלי!". בעלי שאל אותו "למה אתם מעכבים את הילדים שלי?" והחייל אמר "הם זרקו אבנים על המשטרה". בעלי אמר לו "הם רק יצאו להביא עצים להסקה, איך הם זרקו אבנים?". החייל לא ענה.

הילדים היו מסכנים, האזיקים הכאיבו להם. ביקשתי מהחייל להוריד להם את האזיקים, אמרתי לו "זה לוחץ להם בידיים, תשחרר את זה קצת!" אבל הוא לא הסכים.

חיכינו עד לשעה 16:30 ואז הגיע ג'יפ ולקח את שלושת הילדים שלי. לא ידענו לאן לוקחים אותם. התחננתי בפני החיילים שישחררו אותם, אבל הם לא הסכימו. איסלאם אמר לי "אימא! לכי מכאן ואל תדאגי, לא עשינו שום דבר!" ואז אחד מהחיילים הכה אותו בראש. בכיתי הרבה. לא הבנתי למה הסתבכנו ככה.

בסביבות השעה 19:00 התקשרו אלינו ממשרד התיאום והקישור הישראלי. הם אמרו לנו שהבן הקטן שלנו, מואיד, נמצא במחסום בית פוריכ ושאנחנו צריכים לבוא ולאסוף אותו משם. בעלי ואני נסענו לשם ואספנו אותו.

מואיד אמר לנו שלקחו אותם לבסיס צבאי בחווארה ושחיילים הכו אותו וצחקו עליו. הוא סיפר לי גם שהחיילים שאלו אותו באיזה מפלגה הוא תומך ובאיזה בית ספר הוא לומד. חייל אמר לו "אתם הפלסטינים טרוריסטים, מה אתה אומר על מה שקורה בעזה?".

אחרי חמישה ימים שיחררו אל איסלאם ולואאי בלי להאשים אותם בשום עבירה.

ניהאיה סדקי מוחמד חון, בת 39, נשואה ואם לשמונה, היא עקרת בית תושבת סאלם שבמחוז שכם. את עדותה גבתה סלמא א-דיבעי בבית העדה ב-21.1.09.