בני משפחת א-נבאהין ממרכז רצועת עזה נמלטים ממקום למקום מאימת ההפצצות, ינואר 09

אוסאמה א-נבאהין, גזבר ברשות הפלסטינית

אני גר עם אשתי ושתי בנותיי הבנות שלי, בנות שנה וחצי ושלוש, באזור ג'וחר א-דיכ בעזה במרכז הרצועה, במרחק של קילומטר וחצי  מהקו הירוק. אשתי נמצאת בהריון, בחודש שביעי.

בדרך כלל, כשישראל פולשת לאזור, עובר לפני כן דחפור שגורף את כל מה שנמצא בסביבה. הבית שלי נפגע כמה פעמים, אבל לא עזבנו. זה הבית היחיד שיש לנו ועלה לי הרבה לבנות אותו.

מאז תחילת ההתקפה הישראלית על רצועת עזה היו הרבה הפצצות והפגזות באזור שלנו. עברנו לשבוע לבית של אחותי, שנמצא בין אזור אל-ברייג' לאזור אל-מר'אזי, אבל אז התחילו להפציץ גם שם. הבית רעד אחרי כל הפצצה ואשתי התחילה לסבול מכאבים חזקים בבטן מרוב פחד ומתח.

אתמול, 3.1.09, עברנו לבית של המשפחה של אשתי בדיר אל-בלח. אחותי ומשפחתה והמשפחה שלה באו איתנו. חשבנו ששם יהיה יותר בטוח כי הבית נמצא ליד בית חולים יאפא ומסגד יאפא, אבל אחרי ששמענו שהישראלים הפציצו את המסגד בבית לאהיה, חששנו להישאר גם שם. עברנו שוב, יחד עם המשפחות של אשתי ושל אחותי, למרכז דיר אל-בלח, לבית של דודה של אשתי . היינו עשרים נפשות בבית וזה היה צפוף מאד.

הבוקר, 4.1.09, החלטנו לחזור לבית של המשפחה של אשתי בדיר אל-בלח. אנחנו מקווים שלא יפגעו במסגד השכן.

אנחנו חיים בחרדה. אף אחד לא יודע מה יקרה בשעות הקרובות ואם נשאר בבית הזה או שנעזוב גם אותו. אין לנו מספיק אוכל ואין גז לבישול או דרך לחמם את הבית, כמו אצל כל המשפחות בעזה.

מה שחשוב זה שלא ניפגע. על הדברים האחרים אפשר להתגבר.

אוסאמה מוסא סלימאן א-נבאהין,בן 37, נשוי ואב לשניים הוא גזבר ברשות הפלסטינית ותושב ג'וחר א-דיכ שבמרכז רצועת עזה. את עדותו גבה מוסא אבו השהש ב- 4.1.09 בטלפון.