עדות: עיריית ירושלים הרסה בית בבית חנינא; שוטרים תקפו את אחת הדיירות, נובמבר 2008

היבה אל-עלמי, סטודנטית

החלום של המשפחה שלי היה לקנות בית משלנו. בשנת 2002 אבא שלי קנה דירה ממר מאג'ד אבו עישה, שבנה בנין מגורים ומכר את הדירות שבו. אבא שלי רכש את הדירה בעבור 200,000 דולר והשקיע בדירה את כל החסכונות שלו. הקבלן הראה לו רישיון בנייה שקיבל.

בשנת 2005 קיבלנו את הדירה ממר מאג'ד. אבא השלים את הבנייה של הדירה מבפנים וריהט אותה בהדרגה.והרבה פעמים וויתרנו על כל מיני דברים כדי לחסוך כסף בשביל הריהוט לדירה.  

ב-12.6.06 נכנסנו לגור בדירה. למחרת הגיע כוח של משטרה יחד עם פקידים של עיריית ירושלים, שמסרו לנו צו הריסה. כשאבא קיבל את הצו הוא פנה למר מאג'ד ושאל על זה. מר מאג'ד אמר לאבא שהייתה עבירה קטנה של חריגת בנייה במהלך הבנייה. רק אחר-כך התברר לנו שהחריגה הייתה בעצם גדולה מאוד.   

ב-18.10.06 הדביקו החלטה סופית על קיר הבניין והתחלנו לפנות את הרהיטים מהבית. אבא שכר את עורך-דין מועין ח'ורי, שהצליח להשיג כמה פעמים דחייה של ההריסה. בחודש נובמבר 2006 החזרנו את הריהוט לדירה וחזרנו לגור בה. ההליכים המשפטיים נמשכו וידענו שהבעיה לא נפתרה. אבא שלי נכנס לחובות בגלל התשלומים לעורך-דין.

בחודש יולי 2008 הגיעו כמה פעמים צוותים של פקחים מלווים בכוחות של מג"ב. הפקחים צילמו את הבית ולא אמרו  לנו למה הם עושים את זה.

ביום ראשון, 27.7.08, בסביבות השעה 11:30, הייתי לבד בבית וההורים שלי היו בחו"ל. הפעמון צלצל וכשפתחתי את הדלת ראיתי שלושה פקידים מעיריית ירושלים וקצין מג"ב עם הרבה דרגות על הכתף. הקצין אמר שהוא בכיר בצבא, והוא והפקידים נכנסו לבית וסיירו בין החדרים. לא ייחסתי לזה חשיבות כי זו לא הייתה הפעם הראשונה שפקידי עירייה הגיעו עם שוטרים לבית.  

בערב הלכתי לבית של דודה שלי מצד אבא, שגרה לידנו כי לא רציתי להישאר לבד בבית. בלילה, בשעה 01:00, התקשר אלי השכן יחיא אל-קדמאני ואמר לי שיכול להיות שהעירייה והמשטרה יבואו הלילה לבניין וכדאי שאהיה בבית. בסביבות השעה 02:00 חזרתי הביתה יחד עם דודה שלי וחיכינו בדירה. לא הצלחנו להירדם. שמענו את השכנים מסתובבים במדרגות.

בסביבות השעה 03:30 שמעתי התפוצצויות של רימוני הלם באזור. אחר כך שמעתי דפיקות חזקות בדלת וניגשתי יחד עם דודה שלי לפתוח. כשפתחתי התפרצו פנימה כמה לוחמים שלבשו מסכות שחורות על הפנים. הם הביאו איתם חמישה כלבים ענקיים. הלוחמים הורו לנו לצאת מיד מהבית. אמרתי לאחד מהם שאני רוצה להתלבש, כי הייתי בפיג'מה. השוטר אמר לי שהוא ייכנס איתי לחדר. צעקתי עליו ולא הסכמתי. השוטר קילל אותי ואחר-כך השוטרים הכו אותי בגב ונתנו לי סטירות. אחד הכלבים התקרב לרגל שלי וכמעט תקף אותי, אז בעטתי בו מפחד. בגלל הבעיטה בכלב השוטרים הכו אותי עוד יותר, ואחד מהם תפס אותי בשיער וזרק אותי על הרצפה. אחד השוטרים  דרך לי על הגב ואחרים בעטו בי והמשיכו לקלל אותי. כל העניין נמשך כמה דקות ואז אחד השוטרים תפס אותי בכתף והרים אותי. הוא הוציא אותי מהבית ודחף אותי במורד המדרגות. בחדר המדרגות היו הרבה שוטרים וספגתי מהם מכות ואגרופים. בזמן שהוציאו אותי התחננתי בפני השוטרים שירשו לי לחזור הביתה ולקחת לפחות את הדרכון והתכשיטים שלי, שהערך שלהם מעל 50,000 דולר. היו לי יהלומים ובבית היה גם הרבה כסף, בערך 50,000 דולר שאבא החזיק במשמורת בשביל אנשים אחרים. בחדר העבודה שלי היו גם פרויקט הסיום של הלימודים שלי וחומרי לימוד שרציתי להוציא מהמחשב.  

אחרי כמה דקות מצאתי את עצמי מחוץ לבניין, על הכביש הראשי. ניסיתי לחזור הביתה כמה פעמים אבל השוטרים לא נתנו לי. כשהתעקשתי להוציא את הדברים האישיים שלי השוטרים ענו שהכול יוצא ביחד עם הרהיטים.

בסביבות השעה 11:30 אבא חזר מקהיר. הוא נראה לא טוב. האזור שמסביב לבניין היה עדיין סגור ולא אפשרו לנו לגשת לשם.  

בסביבות השעה 18:30 שמעתי פיצוץ חזק. הייתי במרחק של בערך 150 מטר מהבית. כל הבניין התמוטט והחיים שלי נקברו איתו. כל הזיכרונות והתמונות של המשפחה נקברו מתחת להריסות. בכיתי והרגשתי שאנחנו עקורים, ושאין לנו שום מקום. מאז ההריסה אנחנו גרים אצל דודה שלי.  

אחרי שהתאוששנו, ביקשנו מעורך הדין שיברר איפה נמצאים החפצים שלנו. עורך-הדין שלח אותנו לכפר סבא וכשהלכנו לאסוף אותם מצאנו שבערך עשרים אחוז מהבגדים והרכוש חסרים.  בין הדברים החסרים היו גם התכשיטים שלי. קופסת התכשיטים הייתה ריקה. היו חסרים גם  בערך 40,000 דולר.

מצאתי את התיק של המחשב הנייד שלי, אבל המחשב לא היה שם. קיבלתי שקיות עם הבגדים שלי אבל הבגדים היקרים יותר לא היו שם, וגם את הריהוט שלנו לא קיבלנו.

עכשיו אנחנו גרים שוב בדירה שכורה.

היבה ח'ליל אחמד אל-עלמי, בת 26, היא סטודנטית תושבת בית חנינא שבמזרח ירושלים את עדותה גבה כרים ג'ובראן, ב- 3.8.08 בבית העדה.