עדות: חיילים מנעו כיבוי שריפה באדמות בורין שהוצתה ככל הנראה בידי מתנחלים, יוני 2008

ח'איירי נג'אר, חקלאי

אני רווק ומפרנס את אבא שלי, את אחי הנכה ואת האחים הקטנים שלי.

ביום חמישי בבוקר, ה- 19.6.2008, כיביתי שריפה בעינבוס עם צוות ההצלה של בורין. בסביבות השעה 11:15 לפני הצהרים, מנהל תחנת כיבוי האש של בורין התקשר והודיע לנו שמתנחלים הציתו שריפה בבורין ושהם ממשיכים להצית עוד שריפות באזור. אמרנו לו שעדיין לא כיבינו את כל האש בעינבוס ושלא נוכל להגיע. בגלל המימדים של השריפה בבורין, סוכם שהוא יזעיק את מכבי האש של שכם ושל טול כרם.

בסביבות השעה 12:30 בצהרים סיימנו לכבות את השריפה בעינבוס ונסענו לכיוון בורין. כשהגענו הופתענו לראות שהשריפה עדיין בוערת ושהחיילים שעומדים על כביש יצהר [כביש 60, נ.פ.] ולא נותנים לכבאית שהייתה במקום ולתושבים להגיע לשריפות ולכבות אותן. אחר כך נודע לי שהחיילים מנעו גם מצוות הכיבוי של שכם לכבות את השריפות ושהם חיכו במרכז ההצלה של בורין לאישור.

עצי זית שנשרפו במטעי בורין. צילום: נועם פרייס, בצלם, 6.7.08.

ראיתי בצומת יצהר בערך שמונה מתנחלים ומתנחלות בערך בני 20-16, משהו כמו שמונה כלי רכב של הצבא ושל משמר הגבול וניידת לבנה של מפקדת הקישור והתיאום. התקרבתי לאחד החיילים שישב בניידת של הקישור. אני חושב שהוא היה קצין כי היה לו עלה על הכתף. אמרתי לו שאנחנו רוצים לכבות את האש והוא אמר שזה בסדר. אמרתי לו שאני לא יכול לנסוע בלי שמירה כי אני מפחד מהמתנחלים שהיו שם. פחדתי כי השריפות התרכזו בשטחים שמעבר לכביש יצהר לכיוון ההתנחלות, וכדי להגיע אליהן היינו צריכים לעבור דרך הכביש שמוביל להתנחלות. החייל דיבר בערבית ואמר לי לא לפחד ושהוא ייסע לפניי.  

החייל נסע בניידת הלבנה ואני נסעתי אחריו. דיווחתי למנהל מכבי האש בבורין שהחיילים אישרו לנו לעבור וביקשתי ממנו לשלוח את הכבאית של שכם שחיכתה שם. אמרתי לקצין שצריך לנסוע בדרך אחרת מזו שהוא נסע בה. רציתי להגיע לאזור שהשריפה בו הייתה יותר גדולה אבל הוא אמר לי: "לא, תעשה לי את האזור הזה" והצביע על מקום שבו הייתה פחות אש. נסענו למרחק של מאה וחמישים מטרים בערך מצומת יצהר וכיבינו שם את האש. אחרי חצי שעה הקצין אישר לכבאית של שכם להיכנס לאזור השריפה ואחרי עוד חצי שעה גם לכבאית של טול כרם. כל כבאית עבדה באזור אחר כי היו שריפות במקומות שונים. האש התפשטה על שטחים נרחבים ונפרדים. כל 150-50 מטרים הייתה שריפה, כך לאורך שטח של חמש מאות דונמים בערך.

שלושת ציוותי הכיבוי עסקו בכיבוי השריפות במשך ארבע שעות בערך. בערך בשעה 13:30 הגיע צוות כיבוי האש מאריאל וחיכה במרחק של 200 מטרים בערך מההתנחלות, כנראה למקרה שהאש תתפשט לשם. הצבא היה איתנו כל הזמן והמתנחלים לא תקפו אותנו.

השריפות התפשטו והמצב היה גרוע מאוד. לא הייתה לנו גישה עם הכבאיות להרבה מהשריפות והיינו חייבים להשתמש במטפי אש ידניים. בנוסף, החיילים מנעו מהתושבים להגיע לאדמות ולעזור לכבות את האש למרות שהם היו יכולים לזרז את הכיבוי להקטין את הנזקים. אני מעריך שנשרפו יותר משש מאות עצי זית באזור הזה.

ראיתי את חלקת הקרקע של דודה שלי מצד אבא, יוסרא חאפט' איוב נג'אר. שטח החלקה שני דונמים והיו בה שלושים  עצי זית עתיקים מאוד. כל העצים נשרפו. כאב לי מאוד. תמיד קשה לי בזמן כיבוי השריפות אבל במקרה הזה הדברים היו שונים. הכאב והצער היו גדולים בהרבה כי מדובר בשריפה שהוצתה במכוון.

לפני האינתיפאדה נהגתי לעזור לדודה שלי בעבודה בחלקה הזו והיא הייתה נותנת לי ארבעה פחי שמן בתמורה. היא הייתה מפיקה מהפירות בערך עשרים פחי שמן. מאז תחילת האינתיפאדה קשה להגיע לשם בגלל מעשי התוקפנות של המתנחלים. אפשר להגיע לשם רק בימי שבת, כי אז המתנחלים יושבים בבתים ולא נוסעים דרך כביש יצהר.

ח'איירי יוסף עמראן נג'אר, בן 30, הוא כבאי בהגנה האזרחית בבורין ותושב בורין שבמחוז שכם. את עדותו גבתה סלמא א-דיבעי, ב-22.6.08 במועצת בורין.