עדות: שוטרי מג"ב תקפו את עימאד סאלם כששהה בלא אישור בירושלים והתעללו בו, פברואר 2008

עימאד סאלם, פועל

אני גר עם ההורים והאחים שלי. אני הבן הבכור במשפחה. האח הכי קטן שלי בן 6. אבא שלי, סעיד, עובד כנהג מונית. הוא מסיע אנשים מבית לחם לאל-עוביידייה. לפני שנתיים סיימתי כיתה י'. לא המשכתי ללמוד בבית הספר כי רציתי ללמוד מקצוע טכני, אז הלכתי לבית הספר הטכנולוגי של עמותת אל-ביר ביריחו. בית הספר הזה מקבל תלמידים שסיימו כיתה י' ורוצים ללמוד מקצוע טכנולוגי. התקבלתי ללימודים בתוכנית חשמלאות, שנמשכים שנתיים. סיימתי את הלימודים בהצלחה וחזרתי לבית לחם כדי לחפש עבודה בחשמלאות, אבל הצלחתי למצוא רק עבודות זמניות. עכשיו אני כבר לא מוצא עבודה. קשה מאוד למצוא עבודה בבית לחם, ולכן החלטתי לעבוד בישראל. הבנים של השכנים שלנו עובדים בישראל ומפרנסים את המשפחות שלהם.

דיברתי עם כמה בחורים צעירים מהכפר שעובדים בישראל וביקשתי להצטרף אליהם, כי אני לא מכיר את הדרך. מתחילת שנת 2008 אני נוסע לישראל עם פועלים מהכפר. אני פוגש אותם ליד תחנת המשטרה הפלסטינית באל-עוביידייה. בדרך כלל נוסעת קבוצה של שבעה עד עשרה פועלים מאל-עוביידייה לאל-עיזרייה. האוטו מוריד אותנו בקצה אל-עיזרייה ומשם אנחנו מגיעים לעיסאווייה. לפעמים חיילים מחכים באל-עיזרייה ואז הם תופסים אותנו. לפעמים חיילים תוקפים פועלים אחרי שהם תופסים אותם. לפעמים פועלים צריכים לשלם קנסות או מקבלים עונש מאסר של שלושה חודשים. אין כללים ואי אפשר לדעת מה יקרה אם חיילים יתפסו פועל. הכול תלוי במצב הרוח שלהם.

לפעמים, כשאנחנו רוצים לחצות את הכביש בא-זעיים, אנחנו הולכים לאט, כי אם יש מארב של חיילים, יכול להיות שנפגוש פועלים שהוכו ושוחררו והם יוכלו להזהיר אותנו. במצב כזה, במקום להיכנס לעיסאווייה ולנסוע באוטובוס לשער שכם, אנחנו נאלצים ללכת ברגל בדרכים צדדיות עד שער שכם, מרחק של שלושה קילומטרים בקו אווירי. אם אין מארב של חיילים בסוף כביש א-זעיים, אנחנו נכנסים לעיסאווייה ונוסעים באוטובוס לשער שכם ומשם כל אחד נוסע למקום העבודה שלו.

ביום ראשון, 10.2.2008, בסביבות השעה 08:30 בבוקר, פגשתי שבעה פועלים מהכפר ליד תחנת המשטרה הפלסטינית. מונית פלסטינית הסיעה אותנו לאל-עיזרייה. הלכנו מרחק של שני קילומטרים בערך. פגשנו בדרך פועלים והם אמרו לנו שיש באזור ג'יפ של הצבא. חיכינו שעה כדי שהג'יפ ייסע. אחר כך מישהו וידא שאין באזור חיילים, חצינו את הכביש, נכנסנו לעיסאווייה וכל אחד הלך למקום אחר. אני נשארתי עם פועל אחד בשם ראאפת. הלכנו ביחד עד שער שכם. הלכנו ברחוב שבו נמצאת הקונסוליה האמריקאית. אוטובוס עמד בצד השני של הכביש וכשהוא נסע ראינו ששני שוטרי משמר הגבול עמדו מאחוריו. השוטרים ראו אותנו. הם קראו לנו, "בוא, בוא", וסימנו לנו לגשת אליהם. חצינו את הכביש וניגשנו אליהם. הם אמרו לנו לתת להם את תעודות הזהות שלנו. נתתי להם את תעודת הזהות שלי. ראאפת נתן להם מסמכים מבית המשפט הישראלי שמעידים על כך שאשתו תושבת ירושלים והוא גר בירושלים עם המשפחה שלו. כשהשוטרים ראו את הניירת של ראאפת הם שחררו אותו מיד.

תעודת הזהות שלי נשארה אצל השוטרים. אחד מהם היה נמוך ונראה בסוף שנות העשרים שלו. הוא דיבר ערבית טובה, אני מניח שהוא דרוזי. השני היה גבוה ושחום והייתה לו כיפה קטנה על הראש. הוא לא דיבר ערבית. השוטר הדרוזי שאל אותי בערבית, "מה הכתובת שלך?". אמרתי לו שאני גר באל-עוביידייה. הוא צחק ואמר לי לעמוד ליד הקיר ולהפנות את הפנים לקיר. עשיתי את מה שהוא אמר. שני השוטרים עמדו לידי, ירקו עליי וקיללו אותי. נשארתי ככה בערך עשר דקות.

אחר כך השוטר הדרוזי אמר לי להסתובב וללכת לפניהם. הלכנו עשרה מטרים בערך והגענו לביתן שהיה עמדה של משמר הגבול. השוטרים הכניסו אותי לחדר בגודל בערך 2.5 על 2.5 מטרים. בתוך החדר, השוטר השני הכה אותי באגרופים בפנים ובראש. גם השוטר הדרוזי הכה אותי. הם בעטו בי והכו אותי בראש, בגב וברגליים. השוטר הגבוה ניסה לבעוט בי בין הרגליים ואני התכופפתי קדימה וחטפתי את המכה בראש. כאב לי מאוד. הם הכו אותי בבטן עם קתות הרובים שלהם. צעקתי מרוב כאב.

השוטר הדרוזי הביא קלמנטינה קטנה, עטף אותה בטישו ושם אותה בפה שלי. הוא השאיר אותה בפה שלי במשך עשר דקות בערך. הייתי מצונן והיה לי קשה לנשום מהאף. הרגשתי שאני נחנק. הם הכניסו את הקלמנטינה לפה שלי שלוש פעמים, כל פעם לעשר דקות או רבע שעה. השוטר הגבוה עמד בערך מטר ממני וכיוון את הרובה שלו לראש שלי. הוא שם את האצבע שלו על ההדק. קפאתי מפחד. חשבתי שהוא עומד לירות בי, אבל הוא לא עשה את זה.

השוטר הדרוזי שפך קולה על הראש שלי. אחר כך הוא שם בכוס מיץ לימון ושפך את המיץ על הראש שלי. הוא שם גם סוכר או מלח על הראש שלי. השוטר הגבוה לקח אלה והכה אותי בגב איתה. כאב לי מאוד.

אחר כך הם אמרו לי לזחול מתחת לשולחן קטן שעמד ליד הכיור ששוטפים בו כוסות. הגובה של השולחן היה בערך 50 סנטימטר. נכנסתי מתחתיו בקושי. אני לא חושב שהייתי מצליח להיכנס אם לא הייתי מפחד כל כך. הרכנתי את הראש שלי ונצמדתי לרצפה. החייל הדרוזי הביא כיסא ושם אותו ליד השולחן. הוא התיישב והניח את הרגליים שלו על הכתף שלי. השוטר הגבוה בא ונעמד על הרגליים שלי. נשארתי ככה עשר דקות בערך, כשהם דורכים עליי. אחר כך השוטר הגבוה בעט ברגליים שלי. הרגשתי שהן נשברות.

חר כך באו שני שוטרים אחרים והשוטרים שתקפו אותי הלכו. כנראה שהתחלפה המשמרת. שני השוטרים החדשים לא הכו אותי. הם הרימו אותי והוציאו מתחת לשולחן. כל הגוף שלי כאב. השוטרים החדשים החזירו לי את תעודת הזהות שלי ואמרו לי "אנחנו לא רוצים לראות אותך פה עוד פעם". יצאתי מהחדר. הלכתי בקושי לאוטובוס בשער שכם. עליתי לאוטובוס ונסעתי הביתה. נשארתי במיטה שבוע. לא הלכתי לבית החולים כי אני מפחד מאשפוז.

עימאדעימאד סעיד עלי סאלם, בן 18, הוא פועל ותושב אל-עוביידייה שבמחוז בית לחם. עדותו נגבתה על-ידי סוהא זייד בביתו, ב-24.2.08.