עדות: חיילים הרסו בתים והפשיטו גברים במהלך חיפוש אחר מבוקשים, קליקליה, 29.8.07

הנאא קובעה, אם לארבעה

ביום רביעי, ה-29.8.07 אני ובתי בתול, בת השנה ושלושה חודשים, התעוררנו בבהלה בסביבות השעה 03:30 לפנות בוקר מדפיקות חזקות על דלת הבית. בתול בכתה. מישהו מעבר לדלת דרש שאפתח אותה. הייתי לבד עם הילדים בבית כי בני ובעלי נמצאים בחו"ל. היססתי אם לפתוח את הדלת והרגשתי הקלה כשראיתי אור בביתו של לוטפי בקעה, אחיו של בעלי. הדפיקות נמשכו ופתחתי את הדלת הפונה לכיוון מערב. לבית שלנו יש שתי כניסות, מכיוון צפון ומכיוון מערב. כשפתחתי את הדלת ראיתי שני אנשים במדים במסכות שחורות עם ציוד על הגב. הבנתי שהם מהצבא ואחד מהם שאל אותי איפה הדלת השנייה. הכול קרה במשך שניות ספורות. כשהם כבר עמדו לצאת מהדלת הצפונית הצטרף אליהם אדם שלישי שניראה כמוהם. גם הוא נכנס מהדלת המערבית ויצא מהצפונית. חוץ מהשאלה על הדלת הם לא אמרו לי כלום. אחרי שיצאו, סגרתי את הדלתות ואני והילדים נשארנו מבוהלים בתוך הבית.

בסביבות השעה 07:00 בבוקר קראו לנו ברמקולים לצאת. יצאתי עם הילדים וגם המשפחה של גיסי יצאה מהבית.

כשיצאתי שמעתי את החיילים דורשים מגיסי לוטפי ומהבן שלו מוהנד להתפשט מולם. חזרתי לבית מרוב בושה ומבוכה. כשהייתי בבית לקחתי קצת תכשיטים וכסף כדי לשמור עליהם. כשיצאנו שוב החיילים ערכו חיפוש על הגוף שלי ובתיק היד שלי באמצעות גלאי מתכות, ואז הם הורו לנו לשבת על הכביש הראשי, מול הבית של ג'מאל קובעה. מולנו היו כמה צעירים ערומים.

ישבנו בחוץ, בשמש, ובינתיים החיילים חקרו בנפרד את אשתו של גיסי ואת בנם בן ה-13.

אחר-כך החיילים קראו לי לבוא עם שלושת הילדים הקטנים שלי אל המקום שבו הם חקרו את האנשים. אחד הקצינים הציג את עצמו בפני כקפטן מוניר מהשב"כ בקלקיליה ואמר שהוא עובד בחקירות בכלא ג'למה.

קפטן מוניר פתח את דבריו בשיחה על שלום ואחר כך ביקש ממני להסתכל דרך החלון על הבתים שהדחפורים הישראלים הרסו. הוא אמר לי שהם יודעים שיש באזור צעירים מבוקשים ושאל אם ראיתי אותם. אמרתי לו שאני והילדים שלי התעוררנו מהשינה בגלל הדפיקות וששלושה חיילים נכנסו ועברו דרך הדלתות והשאירו אותי ואת הילדים מפוחדים.

בסופו של דבר אמרתי לו: "גם אם אתה, הקצין, תגיע אלי הביתה ותדפוק בדלת של הבית, אני אפתח לך, כי אני אישה חסרת ישע. אם לא אפתח, אתה תשבור את הדלתות".

החיילים החזיקו אותי שלוש שעות בקומה השנייה של הבניין. התחננתי שהם ייתנו לי להגיע לילדים ולהביא להם חלב אבל החיילים והקצינים סירבו.

במהלך החקירה, ניגש אלי קצין חקירות אחר ואמר לי שהם החליטו להרוס לי את הבית בגלל שיש בתוכו מבוקשים. התחננתי בפניהם ונשבעתי להם בילדים שלי שאין אף אחד בבית, ושהריסת הבית תפגע במשפחה שלי. אמרתי להם שבעלי נמצא בחו"ל ושחראם שיהרסו לי את הבית. כל זה קרה בזמן שישבתי ליד שכן שלנו כשהוא עירום.

בסביבות השעה 11:00 החלו החיילים להוריד את הצעירים העירומים מהקומה השנייה אל הדיוואן של משפחת אל-חוראני, אחד אחרי השני, לנגד עיני. התביישתי מאוד לראות את זה.

אחרי שסיימו להוריד את הצעירים אחד החיילים לקח גם אותי אל הדיוואן של משפחת אל-חוראני. בחדר היו הרבה אנשים עירומים. לא יכולתי לשבת מולם ונאלצתי להפנות את הפנים לקיר במשך כל הזמן שהייתי בדיוואן. רק אחרי הצהריים, אחרי שהתעקשתי הרבה זמן לצאת מהדיוואן כדי להניק את התינוקת שלי ולחתל אותה, החיילים הרשו לי ללכת לבית של אחי עבדאללה, שנמצא בקומה שמעל הדיוואן.

כשיצאתי ראיתי איך הדחפורים הורסים את הבית שלי מול עיניי. זה הכאיב לי מאוד. כל החלומות שלי התמוטטו ברגע אחד. כל הבית שלי נהרס. שלושה חדרים, מטבח, שירותים וסלון, על כל תכולתם. נפלתי על הקרקע מעולפת. אשתו של אחי עבדאללה התחילה לצעוק כדי להזעיק עזרה. כשפתחתי את העיניים ראיתי שלושה חיילים וחיילת אחת עומדים סביבי. החיילת בדקה לי את הדופק שלי וביקשה ממני לנשום. ביקשתי להתפנות לבית החולים כדי לקבל טיפול רפואי, אבל הם לא הרשו לי.

מאוחר יותר החיילים אפשרו לרופא שהוא קרוב משפחה שלי, אחמד אל-חוראני, להגיע ולטפל בי. הרגשתי כאבים חזקים בכל הגוף והוא נתן לי זריקה.

החלום שיהיה לי בית ליהנות ממנו כמו כולם נגוז. אני נמצאת ביחד עם הילדים בבית של אבא שלי, מעל הדיוואן שבו החזיקו אותנו.

הבית שלי היה בשטח של 200 מ " ר . היו בו שלושה חדרים , מטבח , שירותים וסלון . כל מה שהיה בתוך הבית נהרס.

הנאא טאהר מחמוד קובעה, בת 41, נשואה ואם לארבעה ילדים, היא עקרת בית תושבת שכונת א-נקאר בקלקיליה. את עדותה גבה עבד אל-כרים א-סעדי, ב-1.9.07, בבית קרוב משפחתה.