ישראל מונעת מסטודנטית פלסטינית לעבור הכשרה רפואית בבית חולים במזרח ירושלים, ינואר 2007

רוקייה אל-פקיה, סטודנטית לרפואה

אני גרה בכפר קטנה שבמחוז אל קודס. בשנת 2002, סיימתי את לימודי התיכון בהצטיינות והתקבלתי ללמודי רפואה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת אל-קודס באבו דיס. התחלתי את הלימודים באותה שנה. מידי פעם הוטל סגר על הכניסה לירושלים, ובדרך היו מחסומים צבאיים, אבל בכל זאת הצלחתי כל יום לנסוע מהכפר לירושלים ומשם ללימודים באבו דיס. הנסיעה מהכפר לאוניברסיטה הייתה נמשכת 45 דקות לכל היותר ועלתה לי בסך הכול 15 שקלים, הלוך וחזור.

בתחילת שנת 2003, הישראלים הידקו את הסגר סביב העיר והנסיעה לאוניברסיטה דרך ירושלים, הפכה לבלתי אפשרית. נאלצתי לנסוע כל יום לרמאללה ומשם במונית אחרת לאבו דיס. הנסיעה הפכה לארוכה יותר ויקרה יותר. הרבה פעמים, במיוחד כשהיו לי שיעורים בשעה שמונה בבוקר, הייתי חייבת לצאת מהבית כבר בחמש וחצי כדי להגיע בזמן. למרות זאת, לפעמים הייתי מאחרת. הנסיעה, שקודם עלתה לי 15 שקלים ביום עולה לי עכשיו ל-35 שקלים ביום וזה מכביד מאוד על המשפחה שלי.

אנחנו תשע נפשות במשפחה, ואבא שלי הוא המפרנס היחיד. הלימודים שלי עולים למשפחה גם ככה הרבה כסף. אני ממשיכה בלימודים בתקווה לסיים את התואר, למצוא עבודה ולסייע בפרנסת המשפחה. אני רוצה לפצות את בני המשפחה שלי על המצוקה הכלכלית שאני גורמת להם.

בשנת 2005 התעוררה בעיה חדשה. בשנה הרביעית של לימודי הרפואה כל הסטודנטים נשלחים להכשרה מעשית בבתי החולים אל-מקאסד ואל-מוטלע במזרח ירושלים. אני הופניתי לבית החולים אל-מקאסד, אבל הרשויות הישראליות סירבו להנפיק לי כרטיס מגנטי ואישור כניסה לירושלים בעילה ביטחונית. מעולם לא הייתי פעילה פוליטית ולא הייתה לי שום קשר לשום ארגון פוליטי.

פניתי לכמה עורכי דין על מנת שיטפלו בבקשה שלי לתעודת זהות מגנטית ולאישור כניסה לישראל, אבל זה לא עזר. פעמיים ניסיתי להיכנס לירושלים באופן לא חוקי, בלי היתר, אבל החיילים תפסו אותי, עיכבו ליותר מחצי שעה והורו לי לחזור לכפר.

כדי לא להפסיד את הלימודים, נאלצתי לחפש מקומות חלופיים לעבור בהם את ההכשרה המעשית. בסוף, נאלצתי לעבור את ההכשרה בבתי החולים אל-אהלי ועאליה, בחברון. בגלל המרחק מקטנה לחברון, נאלצתי להתגורר בחברון במשך חמישה חודשים, הרחק ממשפחתי, בפעם הראשונה בחיים שלי. הרגשתי מצוקה נפשית והיו לי קשה להסתגל למצב כי רוב חבריי וחברותיי לספסל הלימודים עוברים הכשרה בבית החולים אל-מקאסד. איכות ההכשרה שאני מקבלת בבית החולים בחברון נמוכה יותר מזו שמקבלים החברים שלי באל-מקאסד, משום שלבתי החולים בחברון יש פחות משאבים, ומשום לרפואה מאוניברסיטת אבו דיס עובדים באל-מקאסד.

גם בשנה החמישית ללימודים, לא קיבלתי היתר כניסה לירושלים ונאלצתי להתגורר בחברון. אני עוברת הכשרה בתחום של רפואת ילדים וגניקולוגיה. בגלל שרמת ההכשרה בשני התחומים האלה בחברון נמוכה, ואני לא יכולה להגיע לאל-מקאסד, אני שוקלת לנסוע לירדן ולעבור שם את ההכשרה בבית החולים האסלאמי ברבת עמון.

אם אסע לירדן, יגדל מאוד הנטל הכלכלי על המשפחה שלי, ואני אסבול מאוד מהניתוק מהמשפחה ומהחברים. מאוד מתסכל אותי שאני לא יכולה לעבור את ההכשרה במזרח ירושלים, שנמצאת בסך הכול במרחק של 20 דקות נסיעה מהבית שלי. בית החולים אל-מקאסד נמצא במרחק של כארבע קילומטרים בלבד מאוניברסיטת אבו דיס ובגלל השלטונות הישראלים אני נאלצת לעבור את ההכשרה בחברון.

רוקייה מוחמד עבד א-סלאם אל-פקיה, בת 23, היא סטודנטית לרפואה באוניברסיטת אל-קודס שאבו דיס ותושבת הכפר קטנה, שבמחוז אל-קודס. את עדותה גבה כרים ג'ובראן, בבית העדה ב-1.6.07