ילדי משפחת אבו ג'זר חיים בחרדה מאז החלו הבומים העל-קוליים, רפיח, יולי 2006

נביל אבו ג'זר, אב לארבעה

אני גר ברפיח עם אשתי וארבעת הילדים שלנו, איסלאם בת שבע, בילאל בן שש, יוסף בן ארבע ועלאא בן שנה. אנחנו גרים בשכירות בבית של שלושה חדרים. בדרך כלל, אני ואשתי ישנים בחדר אחד והילדים בחדר השני, אבל בגלל החום הילדים ישנים בסלון שבו נעים יותר.

אנחנו חיים כבר הרבה שנים בפחד. בשנת 2002, הצבא הרס את הבית שלנו בבלוק O . אבל מאז שהצבא הישראלי התחיל עם "הבומים" העל קוליים, החרדה התגברה מאוד.

ב-28.6.06, בסביבות השעה 21:00 הצבא הישראלי עשה בומים על קוליים שגרמו לרעש חזק מאוד, יותר חזק מרעשי ההפצצות. הילדים שלי ישנו באותה שעה. איסלאם התעוררה ומעולם לא ראיתי אותה כל כך מבוהלת. היא צעקה בקול רם "אמא, היהודים יורים עלינו, אמא היהודים מכים אותנו...". אני ואשתי קמנו מהמיטה ורצנו מיד לסלון. אסלאם החזיקה בשמלה של אמא שלה. היא חיבקה את הרגל של אמא שלה מרוב פחד. היא רעדה ונראתה חיוורת. הבנים שלנו בכו מרוב פחד. אחרי כמה דקות, שמענו מסוקים ואסלאם אמרה בקול רועד "אמא, המסוקים רוצים להפגיז אותנו עוד פעם. אני מפחדת" והפנים שלה החווירו מרוב פחד. היא אמרה לי "אבא, אני לא רוצה לישון בסלון. אני רוצה לישון אתכם בחדר הלילה". כמובן שהסכמתי והיא ישנה אתנו באותו לילה.

למחרת בבוקר, היו עוד בומים על קוליים ויוסף הקטן רץ לחדר שלנו וזרק את עצמו עליי ואמר בקול רועד "אבא, היהודים יורים עלינו. אני מפחד". איסלאם התחבאה מתחת לזרוע של אמא שלה מרוב פחד. היא הצמידה את הגוף שלה חזק לאמא שלה. הרגשתי חסר אונים, ולא ידעתי מה לעשות. לקחנו את הילדים והלכנו לבית של אמא שלי, שנמצא במרחק של 120 מטר מהבית שלנו. סיפרתי לאמא שלי מה קרה. אמא שלי הסתכלה על הפנים של יוסף וראתה שהוא חיוור. היא תפסה את הראש שלו והתחילה לקרוא פסוקים מהקוראן [מנהג שמטרתו להרגיע. ס.ס.]. מאז אנחנו ישנים אצל אמא שלי ולא חוזרים הביתה. בבית הזה יש שלושה חדרים וכבר גרים בו שמונה אנשים. אנחנו עכשיו 14 אנשים בבית וצפוף מאוד, אבל אני אומר לעצמי שאני אשאר שם עד שהמשבר הזה ייפתר. אני מרגיש חסר אונים כשאני רואה את הילדים שלי מבוהלים ומפוחדים

כמובן שזה לא פותר את הבעיה, כי מאז היו עוד בומים על קוליים, והילדים רצו לסבתא שלהם ולאמא שלהם מפחד. הבומים העל קוליים מרעידים את הבית ואת החלונות כמו רעידת אדמה. כששומעים את הבומים האלה, מרגישים כאילו הבית רוקד. זאת מציאות שאף אחד לא יכול לסבול. אם תראה את הילדים כשנשמעים הבומים העל קוליים האלה אתה תבכה. מרוב פחד הם מושכים בבגדים של אמא שלהם עד שהם כמעט נקרעים. עכשיו הם לא מסוגלים לישון לבד, רק כשהם מרגישים שאנחנו לידם.

גם בשעות היום אסלאם מבוהלת. לפעמים אני מסתכל עליה ורואה אותה יושבת לבדה מהורהרת. אני מתקרב אליה כדי לשאול מה יש לה והיא נבהלת. היא נבהלת מכל קול, אפילו מאנשים שקוראים לה. חשבתי לקחת אותה לאחד השייח'ים, כדי שיקראו עליה פסוקי קוראן להסיר מעליה את הפחד. אם יש צורך, אקח אותה לפסיכולוג למרות שאני לא מאמין בטיפול הזה. איסלאם כבר לא ישנה בלי אמא שלה וזה משגע אותי. הבומים השפיעו על החיים היומיומיים שלי. אני נשאר בבית כל הזמן ולא יוצא כי אני מפחד על הילדים שלי.

נביל שחאדה מוחמד אבו ג'זר, בן 26, נשוי, הוא תושב רפיח ואב לארבעה ילדים. את עדותו גבה בביתו זכי כחיל, ב-5.7.06.