לילה שקיראת מנסה לקיים חיי שיגרה בצל התעמרות הרשויות לתושבי א-שיח' סעד, יוני 2006

לילה שקיראת, מפקחת על בתי-ספר

אני עובדת כמפקחת חינוכית בבתי ספר במזרח ירושלים. אני עובדת מטעם הרשות הפלסטינית בבתי ספר בעיר שבאחריות הרשות. אני מרוויחה פחות מ-3,000 שקלים בחודש. בדרך כלל, אני מקבלת היתר להיכנס לירושלים. ההיתרים תקפים לשלושה חודשים ובסוף כל תקופה, צריך לחדש אותם. היו הרבה פעמים שלא היה לי אישור כניסה אבל בכל הצלחתי להגיע למשרד שלי בבית חנינא או לבתי הספר, כי לא היה מחסום מאויש באופן רצוף בכניסה לא-שיח' סעד. הייתה רק חסימת עפר ומדי פעם היו שם שוטרים של משמר הגבול. כשהם היו עוזבים את החסימה, הייתי עוברת לג'בל אל-מוכבר ונכנסת לירושלים בקלות.

בתאריך 18.3.06, בית משפט בתל אביב פסק לטובת תושבי א-שיח' סעד, בעניין גדר ההפרדה שאמורה להיבנות בשכונה. חשבנו שההחלטה הזאת תהיה חלק מהפתרון של הבעיות של תושבי הכפר, אבל למעשה, שבוע אחרי ההחלטה, הציבו בכניסה לכפר מחסום קבוע של משמר הגבול והוא מאויש 24 שעות ביממה. מאז, החיים באזור הפכו לבלתי נסבלים. הכניסה לירושלים היא כמעט בלתי אפשרית, וגם אם אני מצליחה לעבור במחסום, זה לוקח הרבה זמן ואני מגיעה באיחור של שעות. למרות שיש לי היתר כניסה לירושלים, אני מגיעה לעבודה ב-10:00 במקום ב-7:30.

בדרך כלל, השוטרים לא נותנים לי להיכנס כי הם אומרים שאני צריכה לעבור דרך מחסום א-זייתון באזור אל-עיזרייה. כמעט בלתי אפשרי להגיע למחסום הזה. אני צריכה ללכת בדרך עפר ארוכה ואחר כך, כשאני מלאה עפר, אני צריכה למצוא תחבורה ציבורית, שלא תמיד זמינה בא-סוואחרה א-שרקייה, עד למעבר א-זייתון. גם כשאני עוברת במעבר א-זייתון, אין לי תחבורה ציבורית, ואני צריכה לקחת מונית שעולה לי 25 שקלים. אני לא יכולה לשלם את זה כל יום. אם אני אעבור דרך המעבר הזה, הנסיעות לעבודה יעלו לי כל יום שישים שקל, ואם אני עוברת דרך המחסום בא-שיח' סעד, זה עולה לי 14 שקל.

לפני שבועיים בערך, הגעתי למחסום בסביבות 7:00 בבוקר. הצגתי את ההיתר שלי לשוטר שנמצא בכניסה לשכונה, הוא בדק אותו ונתן לי לעבור. עליתי לאוטובוס והתחלנו לנסוע. אחרי כמה מטרים, ג'יפ של משמר הגבול חסם את הדרך של האוטובוס והשוטרים אמרו לנהג לחזור למחסום. חזרנו למחסום והשוטרים אמרו לנוסעים לרדת. הם בדקו את תעודות הזהות וההיתרים שלנו ועיכבו אותנו. הסברתי לקצין שיש לי היתר בתוקף ושעברתי דרך המחסום אחרי ששוטר בדק את האישור. הקצין אמר לי: "אני אקח לך את ההיתר". השוטרים עיכבו רק אותי מ-7:30 עד 11:30 בערך. כל הזמן ישבתי בשמש. לא הלכתי לעבודה באותו יום, גם בגלל העיכוב וגם כי היו לי כאבי ראש. חזרתי הביתה כמעט חולה.

היום, 20.6.06, השוטרים במחסום נתנו לי לעבור. עליתי לאוטובוס, ובערך חצי קילומטר אחרי המחסום, האוטובוס נעצר ליד ג'יפ של משמר הגבול. אחד השוטרים עלה לאוטובוס ובדק את תעודות הזהות של הנוסעים. כשהשוטר ראה שיש לי תעודת זהות של הגדה, הוא הוריד אותי מהאוטובוס ועיכב אותי. באותו זמן, היו במקרה במקום כמה נשים מארגון מחסום ווטש. הן ניסו לעזור לי אבל בכל זאת השוטרים עיכבו אותי. רק אחרי יותר משעה וחצי, החזירו לי את התעודה ואפשרו לי לעבור. הגעתי לעבודה באיחור של שעתיים וחצי.

בנוסף לזה, המחסום גם משפיע לרעה על האפשרות שלנו לקבל שירותים רפואיים. אין מרכזים רפואיים בא-שיח' סעד, והמרכז הרפואי הכי קרוב הוא אל-ג'ינאן, שנמצא במרחק של כחמישים מטרים מהכניסה לכפר. למרות שהוא קרוב, ולמרות שלבעלי ולי יש היתרי כניסה לישראל, השוטרים במחסום לא נותנים לנו לעבור. לילד שלנו, ח'אלד, בן שבע, יש בעיה רפואית, ובמקום לעבור ניתוח, הוא קיבל טיפול בזריקות. קנינו את הזריקות לבד ולפני כמה שבועות, בעלי רצה לקחת אותו למרפאה בג'בל אל-מוכבר כדי שיתנו לו אותה. בעלי אמר לשוטר במחסום שיש לו אישור כניסה לישראל, אבל השוטר איים לשבור לו את המזרקים שהיו איתו, ולא נתן לו לעבור.

לפני חודש בערך, קניתי שמן ואורז בירושלים. כשהגעתי לכניסה לא-שיח' סעד, התקשרתי אל בעלי כדי שיבוא לעזור לי להעביר את הקניות לבית. השוטרים במחסום לא נתנו לו לעבור אפילו כמה מטרים, רק כדי לעזור לי. הם אמרו לו ללכת למעבר א-זייתון, ולהגיע אלי משם, כלומר - לנסוע עשרים קילומטרים במקום לצעוד עשרה מטרים. בחור צעיר שהיה שם ושיש לו תעודת זהות ישראלית, ראה את הויכוח עם השוטר. הוא לקח את הדברים והעביר אותם לבעלי.

אני מרגישה שהמצב הזה הוא עונש שהישראלים הטילו עלינו, בגלל הזכייה בבית המשפט. הם מנסים להפוך את א-שיח' סעד לכלא גדול.

לילה עבד מוסא שקיראת, בת 46, נשואה ואם לשבעה, היא תושבת שיח' סעד שבמחוז אל-קודס ומפקחת על בתי-ספר במזרח ירושלים מטעם הרשות הפלסטינית. את עדותה גבה כרים ג'ובראן בבית העדה ב-20.6.06.