כוחות הביטחון עצרו את ג.ח., התעללו בו ואיימו עליו כדי לכפות עליו להפוך לסוכן שב"כ

ג.ח., בן 21

ב-26.2.2006, בסביבות השעה 08:00 בבוקר, הגעתי למחסום חווארה עם חבר שלי, בדרך לעבודה ברמאללה. כשהגיע התור שלנו לעבור, אחד החיילים הוביל אותנו לאיזה חדר ועיכב אותנו שם. בשעה 13:30 בצהריים הגיע חייל שקשר את הידיים של החבר שלי, כיסה לו את העיניים והוביל אותו למקום אחר. אני נשארתי בחדר וחיכיתי לראות מה יקרה.

בסביבות השעה 15:00, הגיע אלי חייל שהחזיק טלפון סלולארי והורה לי לדבר עם קפטן בשם ר'זאל. הקפטן הזה שאל אותי בטלפון "לאן אתה והחבר שלך הולכים?" ואמרתי לו שהיינו בדרך לעבודה ברמאללה. הוא אמר לי "אני רוצה לראות אותך למשך חצי שעה" וסגר את הטלפון.

עכבו אותי במחסום חווארה עד השעה 01:30 בלילה, ואז הגיעו כמה חיילים, שקשרו את הידיים שלי וכיסו לי את העיניים והובילו אותי למקום אחר. מאוחר יותר הבנתי שלקחו אותי למחנה חווארה.

אחרי שעברתי את הבדיקות השגרתיות: חיפוש גופני, מסירת כל החפצים שלי ובדיקה של רופא, החייל לקח אותי לחדר קטן. החזיקו אותי במעצר במשך שמונה ימים, בלי לומר לי למה ובלי שמישהו חקר אותי.

ביום השמיני, לקחו אותי בידיים כפותות ועיניים מכוסות לבית המשפט בסאלם. האשימו אותי באחזקה של קליעים ונשק והאריכו את המעצר שלי ב-15 יום. אחרי הדיון בבית המשפט לקחו אותי לאחד מחדרי המעצר בסאלם.

אחרי שבעה ימים, החיילים לקחו אותי לחדר קטן שבו ישב חוקר בשם סאלח. החוקר אמר לי "אתה גולש באינטרנט ומתקשר לחו"ל". עניתי לו שאני גולש באינטרנט אבל אני לא מתקשר לאף אחד בחו"ל. הוא צעק עלי, נתן לי סטירה ויצא מהחדר. אחרי חצי שעה בערך הוא חזר ואמר לי "עדיף לך להודות כאן אחרת אשלח אותך לג'למה ולפתח תקווה". הוא בעט בי ברגליים. אמרתי לו שאני לא יודע על מה הוא מדבר. בכל פעם שאמרתי את זה הוא צעק עלי ונתן לי מכות אגרוף. הוא יצא מהחדר כמה פעמים, כל פעם לרבע שעה או חצי שעה. זה נמשך כך ארבע וחצי שעות בערך.

בסוף החקירה, סאלח הורה לי לחתום על איזה מסמך שכתוב בעברית, אבל אני סירבתי. הוא צעק עלי והורה לי לחתום. התעקשתי ואמרתי שלא אחתום על מסמך שלא ברור לי, ואז הוא אמר לי "אתה תקבל מעצר מינהלי. אתה רוצה שאני אביא לפה את אמא שלך או את האחים שלך?", אמרתי לו "אם אתה רוצה להביא אותם אז תביא אותם". אחר-כך הוא אמר לי "אני אסיים הכול אם תספר לי על מי מהחברים שלך מתכנן לבצע פיגוע התאבדות". עניתי לו שהחברים שלי לא עושים דברים כאלה. החוקר אמר לי שעדיף שאספר כי חבר שלי נמצא בחדר הסמוך והוא כבר סיפר. אמרתי לו שאין לי מה להגיד. הוא נתן לי שוב סטירה ושוב הורה לי לחתום על המסמך. סירבתי ואמרתי שאספר לעורך דין כל מה שקרה. אחר-כך, אחד החיילים לקח אותי חזרה לחדר המעצר.

כשנגמרו 15 ימי המעצר בית המשפט האריך את המעצר שלי בעוד שמונה ימים, ואחר-כך בית המשפט בסאלם הורה לשחרר אותי.

מתישהו ביולי 2006, אני לא זוכר את התאריך המדויק, בסביבות השעה 22:30 בלילה, חיילים פרצו לבית שלנו והוציאו אותי החוצה. הם קשרו את הידיים שלי באזיקי פלסטיק ואחד החיילים הניח טלפון סלולארי על האוזן שלי. שמעתי קול ששאל אותי איך קוראים לי, ולאחים שלי ובן כמה אני.. מסרתי את הפרטים. אחר-כך האיש הזה אמר "אני צריך אותך" וניתק את השיחה. אחד החיילים כיסה לי את העיניים והכניס אותי לג'יפ של הצבא. בגי'פ השכיבו אותי על הרצפה וכלב רבץ עלי עם הפנים שלו מעל הפנים שלי..בכל פעם שניסיתי להרחיק את הפנים שלי מהכלב, אחד החיילים הכה אותי והחזיק לי את הראש ובכוח כך שהפנים שלי יישארו מול הפנים של הכלב. נסענו במשך שעה וחצי בערך ואז הורידו אותי מהג'יפ והובילו אותי לאיזה חדר.

עברו תשעה ימים בלי שמישהו חקר אותי. בסוף היום התשיעי, הגיע חייל והוציא אותי מהחדר. הוא מסר לי את תעודת הזהות והארנק שלי ושחרר אותי. חשבתי שעצרו אותי בטעות והודיתי לאלוהים שזה נגמר כך.

בתחילת ינואר 2007, בסביבות השעה 04:00 לפנות בוקר, חיילים פרצו שוב לבית שלנו והורו לאבא שלי להוריד את כל הבחורים הצעירים לרחוב. יצאתי עם, אחי מוחמד, בן 27. החיילים הורו לנו לתת להם את תעודות הזהות שלנו ומסרנו להם אותן. הם קשרו לנו את הידיים, כיסו לנו את העיניים והכניסו אותנו לג'יפ צבאי. בגי'פ, החיילים בעטו בי כמה פעמים והכו אותי עם הידיים שלהם בחלקים שונים של הגוף. אחד החיילים קילל את אמא שלי ואחותי. הג'יפ עצר כמה פעמים בדרך. אחרי נסיעה של שעה וחצי בערך הורידו אותנו והובילו אותנו לחדר קטן, שנדמה לי שהיה מטבח כי שמעתי קולות של מים זורמים והרחתי ריח של קפה. היו שם עוד כמה בחורים מהשכונה שלנו ודיברנו בינינו. ביקשתי מהחיילים ארבע פעמים ללכת לשירותים, אבל הם סרבו והורו לי לשתוק.

אחרי כשעתיים הגיעה חיילת וקראה בשם שלי. אמרתי "זה אני" והחיילת הובילה אותי לחדר של איזה חוקר. היא הסירה לי את הכיסוי מ העיניים והתירה לי את האזיקים מהידיים. החוקר הורה לי לשבת על ספה שהייתה בחדר ואמר לי שיבואו קפטן ר'זאל, קפטן אשר וקפטן עאסף.

כעבור זמן קצר השלושה נכנסו לחדר ולחצו את היד שלי בחמימות כאילו שאנחנו חברים. קפטן עאסף שאל אם אני זוכר את הפעם השנייה שעצרו אותי ואמרתי שכן. הוא שאל מה אמרו עלי האנשים אחרי שיצאתי מהמעצר ואמרתי לו שהם אמרו ששוחררתי. הוא אמר לי "לא, הם אמרו שאתה משתף פעולה ועובד עם השב"כ". אחר-כך קפטן עאסף אמר לי שהמעצר שלי לא היה טעות. קפטן עאסף יצא מהחדר ואז קפטן ר'זאל אמר לי "ראית איך הוצאתי אותך מהבית לפנות בוקר?" אמרתי לו שכן ואז הוא שאל "איך התייחסו אליך החיילים?". סיפרתי לו שהם הכו אותי וקיללו אותי ואת אחי. הוא אמר בעצבנות שזה לא בסדר ושהוא יעניש אותם ויצא מהחדר.

אחר-כך קפטן ר'זאל וקפטן עאסף חזרו עם אוכל (פול, חומוס, שמן זית וזעתר). אחד מהם אמר לי "גש לאכול, זה מהאוכל שלכם." אמרתי לו שאני לא רוצה. הוא הזמין אותי לשתות תה והסכמתי. עאסף שאל אותי אם אני מכיר מישהו מבוקש ואמרתי שלא. הוא שאל אותי "ומה עם סאמר קנדיל ואמין לבאדה?". הוא אמר שהם עושים בעיות ושהצבא רוצה לסיים את הבעיות האלה בעזרתי. אמרתי לו שאין לי שום קשר אליהם. הוא אמר שהם בני השכונה שלי ובטח שאני מכיר אותם ושאני יכול לספר לאן הם הולכים ואיפה הם מסתתרים. אמרתי שוב שאני לא יודע עליהם כלום. אחר כך קפטן עאסף הסיט את השיחה והתחיל לספר לי שהוא מוסלמי מעיראק, שיש לו 12 ילדים ושהוא גר בעיר טייבה. הוא אמר לי "אתה יכול לדאוג לזה שהחברים שלך לא ייפגעו" ואני אמרתי "אני רוצה לדעת מה אתם רוצים ממני?" הוא אמר "לא הבאנו אותך לפה סתם". הוא הביא תיק והתחיל להקריא ממנו משפטים כמו "אתה צילמת את ג'עפר א-סמאן בזמן שהוא הניח מטען ברחוב. אתה צילמת מתאבד..". אמרתי לו שאני לא מכיר את ג'עפר ושלא צילמתי אף אחד.

הוא אמר לי שהוא יודע שאני הולך לבית קפה שיש בו משחקי ביליארד בשכונה ושלשם מגיע גם ג'עפר. הוא תיאר לי את המיקום של בית הקפה ואמר שג'עפר חבר שלי ושאני יושב במשרד שלו בבית הקפה. אמרתי לו שאני יושב במשרד כשאין שולחן ביליארד פנוי, ומחכה לתור שלי.

אחר מכן, הוא שאל אותי על העבודה שלי ועניתי לו. הוא אמר "אני יכול לתת לך היתר לעבוד מחוץ לשכם." אמרתי לו שאני לא מעוניין. הוא אמר "אני נוסע לשבוע. אני רוצה לחזור בשבוע הבא ולשמוע ממך חדשות טובות".

קפטן עאסף אמר לי שקפטן ר'זאל מצפה לשמוע ממני חדשות טובות. הוא אמר "אל תשחיר את פנינו. קפטן ר'זאל יעזור לך ויעשה לך כל מה שתרצה, הוא ייתן לך היתר כדי שתעבור בכל המחסומים וגם תיכנס לישראל. הוא ייתן לך כל דבר שתרצה." אמרתי לו שאני לא אוהב להיות רחוק מהמשפחה שלי ושאם יש לו משהו נגדי אז שישים אותי בכלא. הוא אמר לי "כן יש, אבל אני לא רוצה לשים אותך בכלא, אם תשתף אתנו פעולה אתה תקבל כל דבר וגם כסף".

הוא עזב את החדר ואחרי חמש דקות חזר עם תיק מלא כסף. הוא הוציא מהתיק שטרות של מאה ושל מאתיים שקל ושם אותם על השולחן. הוא אמר לי "אני אמחק את התיק נגדך, אם נגיע להסכם אני אכין לך דף שחרור". ואז הוא שאל אם הגענו להסכם ואמרתי שלא.

קפטן ר'זאל יצא מהחדר. בחוץ הוא דיבר עם בחורה בעברית והיא צחקקה. אחרי כמה דקות הוא חזר ושאל אותי "האם אתה מאוהב?" אמרתי לו שכן ושאני רוצה להתחתן עם הבחורה שאני אוהב. הוא אמר שאם אשאר במצבי הכלכלי הנוכחי אז לא אוכל להתחתן. הוא שאל אם המשפחה שלה יודעת מזה ואמרתי שרק אמא שלה יודעת, ואז הוא שאל "אם המשפחה שלה תדע, מה יעשו לך? אצלכם זה לא מקובל?". הוא שאל אם אני רוצה בנות ואמר שאם אני רוצה אז אוכל לקבל את הבחורה הזו. הוא התכוון לבחורה ששמעתי את הקול שלה קודם. עניתי לו שאני מאוהב בבחורה אחת ושאני לא רוצה משהי אחרת.

קפטן רז'אל אמר שזה לא טוב שאני אדבר איתו מהטלפון הנייד שלי ששייך לחברת הטלפונים הפלסטינית, ג'וואל, ושהוא ייתן לי כסף כדי לקנות כרטיס של חברת סלקום. הוא רשם על נייר את המספר של משרד התיאום והקישור הישראלי בחווארה ואמר שאם ארצה לדבר איתו אז אתקשר למספר הזה ושאבקש אותו. הוא אמר שייתן לי סיסמא סודית לצורך השיחה איתו. הוא התעקש לתת לי 300 שקלים, אבל סירבתי. הוא אמר "הכסף הזה בשביל סיגריות וכדי שתחליף בגדים". סירבתי לקחת את הכסף. בינתיים נכנס לחדר חייל שכפת את הידיים שלי. כשהידיים שלי היו קשורות, הקפטן דחף לי את הכסף לתוך הכיס של המעיל שלבשתי. החייל כיסה לי את העיניים והוביל אותי אל מחוץ למחנה חווארה. בחוץ החייל התיר לי את האזיקים ואת כיסוי העיניים וחזרתי הביתה.

בבית, סיפרתי לאבא שלי ולאחים שלי מה שקרה לי. למחרת בערב, בזמן שהייתי בחוץ, הטלפון בבית צלצל. זה היה קפטן ר'זאל והוא ביקש לדבר איתי. באתי והוא שאל אם קניתי כרטיס של סלקום. אמרתי לו שלא קניתי ושלא אקנה ואז הוא אמר "אל תחשוב שאתה חכם. אם תבגוד בי אני אבגוד בך"וסגר את הטלפון.

מאז אותה שיחה אני חושש להיות בבית. אני נאלץ לישון בבית של אחותי ואני מפחד ששוב יעצרו אותי ושייפגעו בי.

ג.ח., בן 21, הוא תושב אזור שכם. את עדותו גבתה סלמה א-דיבעי, בביתו, ב-24.2.07.