חיילי צה"ל ירו על בית מגורים ושיגרו אליו טילים מבלי לקרוא לדיירים לצאת וגרמו להתלקחות דליקה, מחנה הפליטים נור שמס, טול-כרם, 23.10.05

נבילה חמאד, אם לארבעה

אני גרה בקומה השנייה של בית בן שלוש קומות. ב-23.10.05, בסביבות השעה 23:00, התעוררתי, כששמעתי קולות של צעדים ליד הבית. ארבעת הילדים שלי ישנו גם הם. בעלי שעובד בישראל, לא היה בבית. מיד אחרי ששמעתי את הצעדים, נפתחה אש אינטנסיבית על הבית שלנו. הערתי מיד את הילדים הקטנים וכולנו התאספנו בסלון. ישבנו ולא זזנו. הילדים היו מבוהלים ומפוחדים אבל מנעתי מהם לצעוק. פחדתי מאד כי שמעתי קולות של שבירה וניפוץ זכוכית מהחדר שבקצה הצפוני. אחרי שהחלון נופץ, הרחתי ריח של גז מדמיע בתוך הבית ונאלצנו לברוח לחדר השינה. התזתי בושם בחדר וגם על הידיים של הילדים כדי שיוכלו לסבול את ריח הגז המדמיע.

נשארנו בחדר עד השעה 01:30, ואז שמעתי שקוראים ברמקול את השם שלי ודורשים ממני לצאת. הקשבתי טוב כדי לוודא שזה מה שאומרים ויצאתי עם הילדים. כשהגעתי לכניסה לבית ראיתי חיילים עומדים ליד הבית של גיסי, עבד א-ראזק חמאד, שנמצא במרחק של כמה מטרים מהבית שלנו. כשיצאתי מהבית הרבה חיילים כיוונו אלי את הרובים שלהם. אחד החיילים כיוון לעברי זרקור. כשהגעתי למקום שבו עמדו החיילים, אחד מהם, שהיה בעל מבנה גוף בינוני, גבוה, שחום, במדים ועם רובה, התחיל לדבר אתי בערבית. הוא אמר שיש בחור שמתחבא בתוך הבית שלנו. אמרתי לו שאני והילדים ישנו ואני לא יודעת אם הבחור התחבא אצלנו או לא. החייל אמר לי לא לפחד ושאם אגיד לו שיש מישהו בתוך הבית לא יגידו לבחור שסיפרתי את זה לצבא. אמרתי לו "אם אתה לא מאמין לי, אז בוא נלך אני ואתה לתוך הבית כדי לוודא שאין אף אחד בתוך הבית". החייל סירב ואמר לי שהוא לא רוצה כי הבחור חמוש ושהוא יורה עליהם. החייל התעקש שאגיד לו אם יש מישהו בתוך הבית ואמרתי לו שאני והילדים ישנו והתעוררנו רק כששמעתי את הירי על הבית. תוך כדי השיחה עם החיילים שמעתי ירי אינטנסיבי על הבית שלי.

אחרי שדיברתי עם החיילים חצי שעה בערך ראיתי אש מתלקחת בתוך הבית שלי. שאלתי את אחד החיילים שעמדו סביבי אם האש הזאת בוערת בתוך הבית שלי והוא ענה לי שכן ושאפשר לתקן את הנזקים שייגרמו מאוחר יותר. גיס נוסף שלי, יוסף, שהיה בבית שלו, התחיל לצעוק על החיילים דרך החלון ולהזהיר אותם שהאש התלקחה בתוך הבית שלי. אחר-כך החיילים נתנו לי ולילדים להיכנס לבית של יוסף בגלל האש והעשן שהתפשט מהשריפה בבית שלנו. העשן התחיל להיכנס גם לבית של יוסף ונאלצנו לצאת מהבית ולחכות מול הבית, ליד הכביש.

בינתיים הגיע הבוקר והחיילים הכריחו אותנו ללכת לבית של משפחת אל-ר'ול עד סוף הפעולה הצבאית. בסביבות השעה 8:00 בבוקר, אחרי שהחיילים עזבו את המקום, יצאתי מהבית של משפחת אל-ר'ול. בני המשפחה שלנו כבר התאספו מסביב לבית שלנו. כשהגעתי מצאתי שכל החדרים בבית נשרפו לגמרי על תכולתם. הבית כבר אינו לא מתאים למגורים בגלל השריפה ובגלל סדקים שנגרמו לו.

נבילה אחמד מוחמד חמאד, בת 35, נשואה ואם לארבעה, היא תושבת מחנה הפליטים נור שמס שבמחוז טול-כרם. את עדותה גבה עבד אל-כרים א-סעדי, ב-6.11.05 בחצר הבית השרוף.