חיילי צה"ל הורו לנוסעי מונית ונהגה להתפשט בפומבי ועצרו אותם למשך יותר מארבע שעות כשהם עטויים חלוקי ניילון, אזור עראבה, מחוז ג'נין, ספטמבר 2005

ג'אסר איבראהים, בן 64

ביום שלישי, 6.9.05, הייתי בג'נין וקניתי מתנות ועוד כמה דברים לקראת החתונה של הבת שלי. כשסיימתי את הקניות, עליתי על מונית לכפר ראעי. זאת הייתה המונית של בסאם, אבו חסן. המונית התמלאה בנוסעים מכפר ראעי ומפחמה ועוד שלושה נוסעים שלא הכרתי. מאוחר יותר התברר שהם מהכפר עילאר. בסביבות 12:45, בדרך לכפר ראעי, בסמוך לכביש הראשי שמוביל לעראבה, הופתענו לראות מחסום פתע ליד השער שעל כביש עראבה-יעבד. לפנינו היו שתי מוניות. אחד החיילים אמר לנהגים של שתי המוניות האלה שימשיכו לנסוע לאט, ונתן להם לעבור. החייל דיבר עם הנהגים ברמקול מתוך הג'יפ. הוא דיבר בערבית. החיילים נתנו למכונית שהייתה מאחורינו לעקוף אותנו ולעבור והורו לשאר המכוניות שהיו מאחורי המונית שלנו להסתובב ולנסוע מהמקום. רק המונית שלנו נשארה.

החייל קרא לנהג והורה לו לכבות את המנוע ולשים את המפתחות על הגג. אחרי שאבו חסן עשה מה שהחייל אמר, הוא הורה לו לצאת מהמונית ולעמוד לפניה. כשהנהג נעמד לפני המונית, החייל הורה לו להוריד את הבגדים. הם דיברו כל הזמן בערבית. הנהג הוריד את החולצה ואת המכנסיים. הוא ניסה לשכנע את החייל שלא יכריח אותו להוריד גם את התחתונים אבל החייל איים עליו ואמר ברמקול: "עכשיו נירה בך". הנהג הוריד את התחתונים והחייל הורה לו לגשת אליהם. החיילים דרשו מהנהג להסתובב כל הזמן, למרות שהוא היה עירום ולא היה עליו נשק. כשאבו חסן הגיע לחיילים, הם נתנו לו מין חלוק פלסטיק לבן והורו לו לשבת.

אחר כך, החיילים הורו ליתר הנוסעים, אחד אחר השני, לרדת מהמונית. היה איתנו ילד קטן שהיה עם אבא שלו. החיילים ניסו להפריד ביניהם אבל הילד צעק והשתולל. הייתה איתנו במונית אישה והחייל דרש ממנה להוריד את כיסוי הראש. כשהאישה הורידה את הכיסוי באופן חלקי, החייל דרש ממנה להוריד אותו לגמרי. הוא גם הורה לה לזרוק את התיק שלה על האדמה וקרא לה להתקרב אליהם עם הילד, שהמשיך לצעוק שהוא רוצה את אבא שלו. אחרי האישה, הגיע תורו של האבא.

אני הייתי הנוסע האחרון שירד מהמונית. ירדתי והחייל שאל אותי אם נשאר מישהו בתוך המונית. אמרתי לו שלא והוא הורה לי להוריד את הבגדים. הורדתי את החולצה ואת הגופייה ונשארתי עם המכנסיים. החייל הורה לי לפתוח את הדלתות של המונית ופתחתי אותן. אחר כך, הוא הורה לי להוציא את כל החפצים מתוך המונית. הוצאתי את כל החפצים והקניות של הנוסעים. כשסיימתי, החייל אמר: "תתפשט עד הסוף". התפשטתי ונגשתי לחיילים. לא היו להם עוד חלוקים והם נתנו לי שמיכה להתכסות בה. הם כיסו לי את העיניים, קשרו את הידיים שלי באזיקים והושיבו אותי עם שאר הנוסעים.

אני לא יודע כמה זמן ישבנו שם, אני מעריך שבסביבות שעתיים. בזמן הזה, החיילים הסתובבו סביבנו וכלי רכב צבאיים נסעו באזור. אף אחד לא שאל אותי שום דבר. אחרי כמה זמן, החיילים תפסו אותנו בידיים והעבירו אותנו לשבת במקום אחר. כשקמתי, השמיכה נפלה ועמדתי עירום. אחד החיילים הסיר את האזיקים שלי ונתן לי להחזיק את השמיכה. החיילים הביאו לנו מים ולמרות שהייתי צמא, לא שתיתי. גם אם הייתי שותה, לא הייתי מרגיש יותר טוב כי זאת הייתה סיטואציה מאוד קשה.

אחרי כשעה, החיילים הסיעו אותנו למקום אחר. מאוחר יותר, אחרי שהשתחררנו, אנשים מעראבה אמרו לי שלקחו אותנו למחנה הצבאי דותן שליד עראבה. החיילים הורידו אותנו מהרכב אחד אחרי השני וחיכינו שם בערך שעה וחצי עד שעתיים, עד שמישהו התחיל לקרוא את השמות שלנו. הוא נתן לי את תעודת הזהות שלי והסיר ל את הכיסוי מהעיניים. ראיתי שהוא לובש בגדים אזרחיים. הוא אמר: "מי שיש לו דברים בתוך הקופסה שייקח". כל אחד מאתנו לקח את הדברים שלו ואחרי קצת זמן, החיילים כיסו לנו שוב את העיניים והסיעו אותנו למקום שבו הם עצרו אותנו. שם הם הסירו לנו את הכיסויים, שיחררו את האזיקים ועזבו אותנו. לא מצאנו את הבגדים שלנו ולא את המונית שבה נסענו. נסענו לעראבה במונית שעברה במקום. הנהג אמר שהמונית של אבו חסן והבגדים נמצאים בעראבה וכשהגענו לשם, נכנסו לבית שבו שמרו לנו את הבגדים והתלבשנו.

מאז אותו יום אני סובל מסחרחורת. הלכתי לרופא באותו יום והוא אמר שאני סובל ממכת שמש. מאז שחזרתי הביתה יש לי כאבים מוזרים בראש ואני מאוד נסער. עד עכשיו אני לא מעז לצאת מהבית. כל האנשים יודעים על הסיפור וכולם מדברים על זה. החלטתי להתבודד עד שהאנשים ישכחו מהסיפור. הם מדברים הרבה וכל הזמן, וזה מגביר את הסבל שלי. עכשיו, כשאני חושב על זה, הייתי מעדיף שהחיילים יהרגו אותי ושלא יקרה מה שקרה לנו. כשאני חושב על כל מה שקרה אני לא מצליח להתאפק ואני מתחיל לבכות.

ג'אסר רשיד מוחמד איבראהים, בן 64, נשוי ואב לתשעה, הוא חקלאי, תושב כפר ראעי שבמחוז ג'נין. את עדותו גבה עאטף אבו א-רוב, בבית העד, ב-11.9.05.