חיילי צה"ל הורו לנוסעי מונית ונהגה להתפשט בפומבי ועצרו אותם למשך יותר מארבע שעות כשהם עטויים חלוקי ניילון, אזור עראבה, מחוז ג'נין, ספטמבר 2005

ד.ש., אם לשישה ילדים

אני מורה בבית ספר תיכון לבנות של פחמה. ביום שלישי, 6.9.05, הייתי בסידורים בג'נין. בדרך הביתה הגעתי לתחנת המוניות בג'נין ועליתי על מונית שנוסעת לכפר ראעי. הייתי האישה היחידה במונית ולא דיברתי עם יתר הנוסעים, שהיו כולם גברים. המונית יצאה מהחניון בסביבות 12:40 ונסעה דרומה. כשהגענו לביר אל-באשא, עלינו על כביש צדדי, כי הדרך הראשית סגורה מאז שהתחילה ההתנתקות. עצרנו במרחק של כחמישים מטרים משער הברזל שחוסם את המעבר מהדרך הצדדית לכביש הראשי. על הכביש הראשי היו כלי רכב צבאיים וכמה חיילים. חשבתי שיש מחסום רגיל ודאגתי, כי הייתי צריכה להגיע הביתה עד 13:50 כדי לטפל בילדים שלי. ראיתי גם קבוצה של חיילים מכוחות מיוחדים בבגדים אזרחיים. אחד מהם החזיק מגפון ועמד מול אחד הג'יפים המשוריינים.

כמה דקות אחרי שעצרנו, החיילים התחילו לקרוא לנהגי המוניות ברמקול. הם דיברו ערבית ברורה מאד. בהתחלה, החיילים אמרו לכולם לעצור. אחר כך, הם הורו לנהגים להוציא ידיים מחוץ למונית. הם נתנו למוניות שהיו לפנינו להמשיך בנסיעה. שמעתי חייל אומר ברמקול: "סע, בשקט, לא לעשות אבק, אם תיסע מהר אני אירה בך". כשהגיע תורנו, הנהג, אבו חסן, אמר לנו לא לפחד ושזה נוהל רגיל. החייל שדיבר ברמקול הורה לנהג שלנו לכבות את המנוע ולהוציא את הידיים. הנהג עשה את זה, החייל דרש ממנו לרדת מהמונית ושמעתי את החייל מורה לו להוריד בגדים. קודם הוא אמר להוריד את החולצה ואז את הגופייה, המכנסיים והתחתונים. אבו חסן אמר לחייל שאין עליו נשק. החייל הצביע לנהג על המקום שבו הוא צריך להניח את הבגדים.

באותו רגע, התקשרתי לבעלי וסיפרתי לו מה קורה. ניסיתי לא להסתכל על מה שקורה. שמעתי את הנהג מתחנן "למען השם, יש כאן נשים", ושמעתי את החייל אומר לו: "תבוא, יש לי בגדים". אחר כך, החייל הורה לנוסעים האחרים לעשות את אותו הדבר. הנוסע הראשון אחרי הנהג היה זה שישב במושב שליד הנהג. הוא היה עם קביים וכנראה הרגל שלו הייתה שבורה. שמעתי את החייל מדריך את כל אחד מהנוסעים מה לעשות ואיפה לעמוד. הסיטואציה התמשכה והייתי מאוד מתוחה. שאלתי את שאר הנוסעים מה אני אעשה והם אמרו שאין לי מה לעשות. החלטתי שאם החיילים יורו להתפשט, אני לא אסכים. קראתי פסוקים מהקוראן כי חשבתי שאני מעדיפה למות ולא להתפשט. במונית היה ילד קטן שחבש כובע. החייל אמר: "מי שחובש כובע, שירד מהמונית". הילד ירד עם אבא שלו מהמונית. החייל הורה לאבא להשאיר את הילד מאחור והילד התחיל לבכות ולצעוק. הוא נשכב על האדמה והתפתל. החייל שאל את האבא אם אישתו איתו והאבא אמר שלא. החייל שאל אותו: "יש אישה במונית?" והאבא ענה שכן. החייל אמר לאבא שהאישה תרים את הילד ותלך אליהם.

ירדתי המונית והרמתי את הילד שבכה. החזקתי גם את התיק שלי. הלכתי בערך עשרה מטרים והחייל הורה לי לזרוק את התיק. הילד המשיך לבכות ואני המשכתי להתקרב לחייל. אחרי 20-30 מטרים, החייל הורה לי לעצור ולהוריד את הילד. הילד המשיך לבכות ותפס בי. החייל אמר: "תורידי את כיסוי הראש שלך". היססתי והחייל חזר על הדרישה. הזזתי קצת את הכיסוי והחייל אמר "זהו". החזרתי את הכיסוי, הרמתי את הילד וניגשתי לחיילים. החייל הרחיק אותי מהגברים והורה לי לעמוד עם הפנים לכיוון דרום. הוא הצביע על הכיוון. הילד המשיך לבכות והחיילים הביאו לו מים ושוקולד. אחרי כמה דקות האבא הגיע, לקח את הילד וישב במרחק של כמה מטרים ממני.

אחרי כעשרים דקות, איש בבגדים אזרחיים קרא לי לבוא למכונית שבה הוא ישב. ברכב ישבו שלושה אנשים. הנהג לבש בגדים אזרחיים ודיבר ערבית, והשניים האחרים, נדמה לי שהם לבשו אזרחי. הנהג שאל איך קוראים לי, איך קוראים לבעלי, במה בעלי עובד, למה הייתי בג'נין ולמה נסעתי במונית. עניתי לו על כל השאלות. אחר כך הוא שאל אותי אם אני מכירה מישהו מהנוסעים ועניתי שאני לא מכירה אף אחד, חוץ מאיש אחד מפחמה. הוא שאל אותי איפה המונית עמדה ואמרתי שבתוך החניון של המוניות. הוא אמר לי לתת לו את תעודת הזהות שלי ואמרתי לו שהתעודה נמצאת בתיק. כשהם סיימו עם השאלות, הנהג הורה לי לחזור למקום שבו עמדתי קודם, מתחת לעץ זית. הייתי במרחק של עשרה מטרים משאר הנוסעים. בינתיים, החיילים המשיכו לקרוא למי שנשאר במונית ושמעתי את מה שהחייל אומר להם.

הייתי שם בסך הכל שעתיים וחצי בערך, שעברו לי כמו שנה שלמה. היו שם הרבה חיילים והרבה כלי רכב צבאיים. ההמתנה הייתה מפחידה. מצד אחד פחדתי מאד מהחיילים ולא ידעתי מה הסיבה לכל מה שהם עושים, ומצד שני ראיתי שהניילונים שהגברים לבשו נראו כמו תכריכים. המחשבות שלי התחילו להשתולל וחשבתי שהחיילים הולכים להרוג את הנוסעים. לא הבנתי למה הם נטפלו דווקא למונית שלנו. מדי פעם החיילים קראו לי ושאלו אותי אם יש לי קרובי משפחה עצורים.

כמה זמן אחרי שהחיילים כבר הוציאו את כל הנוסעים מהמונית, ראיתי רובוט נוסע בכביש. הוא הגיע מכיוון עראבה ונסע לכיוון המונית. מדי פעם שמעתי פיצוצים. הקולות האלה הפחידו אותי עוד יותר ולא הבנתי מה קורה.

בפעם האחרונה שהאיש בבגדים אזרחיים תחקר אותי, ראיתי שהוא מחזיק את תעודת הזהות שלי. הוא נתן לי את התעודה ואמר לי שכשהם יסיימו אני אוכל ללכת. ביקשתי ממנו שייתן לי ללכת כבר עכשיו כי יש לי ילדים, אבל הוא סירב ואמר שאני יכולה לעזוב רק כשהם יסיימו לבדוק את המונית. המשכתי לחכות ובינתיים, המכונית שהנהג שלה תיחקר אותי עזבה את המקום ונשארו שם רק כלי רכב צבאיים, שגם הם התחלפו. בינתיים, הגיע למקום כלי רכב צבאי שאסף את הנוסעים ונסע לכיוון המחנה הצבאי שליד עראבה. אני ישבתי מתחת לעץ וחיילים הקיפו אותי מכל הכיוונים. ביקשתי שייתנו לי את התיק שלי אבל הם אמרו שאסור לרדת לדרך העפר שעליה השארתי את התיק. אחד החיילים אמר לי: "המפקד יביא את התיק ויגיד מתי את יכולה ללכת הביתה".

בסביבות 15:00, אחד החיילים הביא לי את התיק. התיק והמסמכים שבתוכו היו קרועים. שאלתי את החייל למה הכל קרוע והוא אמר שהוא מצטער ושזה הנוהל. בסביבות 15:30, אחד החיילים הרשה לי לעזוב. החיילים עדיין היו במקום והרובוט עדיין עמד ליד המונית. הלכתי בדרך עפר, לקחתי מונית מעראבה וחזרתי הביתה.

אני עדיין חושבת על האירוע הזה ונראה לי שאני אשחזר אותו בראש שלי כל החיים.

ד.ש., בת 37, נשואה ואם לשישה, היא מורה בבית-ספר תיכון ותושבת הכפר פחמה שבמחוז ג'נין. את עדותה גבה עאטף אבו א-רוב, בבית העדה, ב-11.9.05.