מתנחלים תקפו ילד ופצעו אדם שניסה להגן עליו בחברון במהלך ההתפרעויות בעקבות הפיגוע בבית חגי, 26.6.05

פארס אל-בטש, אב לשלושה

אני גר עם אשתי ושלושת הילדים שלנו בשכונת א-סוואכנה, שבעיר העתיקה בחברון. הילד הגדול שלי הוא בן חמש. אני נהג טרקטור, יש לי טרקטור קטן פרטי ואני מעביר חומרי בניין לקבלנים מהוועד לבנייה כי אין אפשרות למשאיות ומכוניות לנסוע ברחובות הצרים של העיר העתיקה.

ביום ראשון, 26.6.05, יצאתי מהבית בסביבות 8:00 והלכתי לטרקטור שלי, שחונה בשכונת אבו סנינה. עברתי את המחסומים הצבאיים ברגל וכשהייתי במרחק של כעשרה מטרים אחרי מחסום עבד, ראיתי ילד, בן תשע או עשר, עם מגש מלא בממתקים. הוא היה מפוחד ולידו עמדה קבוצה של מתנחלים. כמה מהם היו ילדים קטנים, בערך בני עשר, וצעירים כבני עשרים. לא שמתי לב כמה מתנחלים היו שם בדיוק, כי תשומת הלב שלי הייתה לילד שהיה מבוהל. המתנחלים התקרבו אליו וניסו לתקוף אותו. אולי הם ניסו להפיל לו את המגש. שמתי את היד על הכתף של הילד ואמרתי לו שלא יפחד. עד עכשיו אני לא יודע איך קוראים לילד הזה. התחלתי להתרחק עם הילד מהמקום, לכיוון מחסום עבד וקראתי בעברית: "חייל" כדי שהחייל במחסום ישים לב אלינו, אבל זה לא קרה.

ברגע שהתחלתי להתרחק עם הילד מהמקום, הרגשתי מכה חזקה בראש מאחור ונפלתי על הגב, הצד השמאלי של הראש לי פגע באדמה. מאז לא זכרתי כלום. אני לא יכול לקבוע במה היכו אותי. כשהתעוררתי, ראיתי את החבר שלי, ראיד, שאמר לי שהייתי ללא הכרה במשך כרבע שעה. הוא נפרד ממני בערך עשרים דקות לפני כן ולכן הוא ידע לחשב את הזמנים. ראיתי הרבה שוטרים של משמר הגבול ועוד חייל רופא של הצבא הישראלי. החייל התיז עלי מים והגיש לי עזרה ראשונה. במקום הייתה גם נציגה של TIPH , אני לא זוכר איך היא נראית למרות שהיא שאלה אותי כמה שאלות. אני גם לא זוכר מה היו השאלות.

אחד המפקדים ממשמר הגבול הרגיע אותי ואמר לי לא לפחד. הוא גם אמר שהם הזמינו אמבולנס מחברון, שיפנה אותי לבית החולים ממשלתי בחברון ושאחרי זה אני אוכל לחזור לבית שלי ולנוח. אמבולנס ישראלי של מגן דוד אדום הגיע למקום והעביר אותי לאזור כיכר גרוס כדי לחכות לאמבולנס הפלסטיני. נראה לי שאחרי בערך עשר דקות, הגיע האמבולנס הפלסטיני. בינתיים, למרות שלא הייתי בהכרה מלאה, החייל הרופא דיבר איתי בנימוס והרגיע אותי כל הזמן. הוא נראה כועס על זה שמתנחלים תקפו אותי. כשהאמבולנס הגיע, התיישבתי והרופא הצבאי אמר לי לקום ולגשת לאמבולנס. בקושי קמתי ואחרי שני צעדים לא יכולתי יותר ונפלתי.

באותו רגע, חיילים הורידו אלונקה מהאמבולנס הצבאי והכניסו אותי בחזרה לתוכו. האמבולנס הצבאי התחיל לנסוע. אני לא זוכר מה קרה עד שהגעתי לקריית ארבע. כשחזרתי שוב להכרה מלאה, ראיתי שאני מחובר לאינפוזיה ולמכשיר חמצן. שאלתי איפה אני נמצא ולמה אני שם. הרופא הצבאי אמר לי שאנחנו בקריית ארבע ואמר לי לא לפחד. דיברנו בעברית ובערבית. הרופא אמר לי שהם הולכים להעביר אותי לבית חולים בישראל. אחרי כחמש דקות, האמבולנס התחיל לנסוע לכיוון ירושלים, אבל אחר כך שמעתי במכשיר הקשר שאומרים לנהג לנסוע לבאר שבע. בדרך התעלפתי והתעוררתי לסירוגין.

הגעתי לבית החולים סורוקה בבאר שבע בסביבות 11:25. אני יודע את זה, כי זה מה שרשום על המסמך הרפואי. כאב לי מאוד הראש. אני עדיין סובל מהכאב. עברתי בדיקות, עשו לי צילומי רנטגן והחזירו אותי לחדר מיון. חשבתי שיאשפזו אותי בבית החולים להמשך הטיפול, אבל שוטר ושוטרת הגיעו לבית החולים ואמרו שהטיפול שלי הסתיים ושאין לי כלום. הם אמרו שהם הולכים להוציא אותי מבית החולים. אמרתי להם שעדיין מאוד כואב לי בראש. הרופא בבית החלים אמר לי שאני בריא ושאין לי כלום.

בסביבות 12:00, השתחררתי מבית החולים. אני יודע את השעה כי הסתכלתי במכשיר הטלפון שהיה לי. ניידת העבירה אותי למחסום צבאי. אני חושב שזה על צומת ערד. אני לא מכיר את האזור טוב וזאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שאני נכנס לבאר שבע. השוטרים הורידו אותי שם ושאלתי איפה אני. הוא סימן לי ביד ואמר: "משם לחברון". אמרתי לשוטר שאין לי כסף כדי לקחת מונית והוא ענה בערבית: "זה לא ענייני". הניידת הסתובבה והם עזבו את המקום.

למרות הכאב והעייפות, כעסתי נורא. עברו לידי כמה כלי רכב ישראלים, פרטיים וצבאיים. סימנתי עם היד לנהגים תוך כדי הליכה שיעצרו לי, אבל אף אחד לא עצר. הלכתי ככה ארבע שעות וחצי, עד שהגעתי למחסום צבאי נייד שנמצא ליד אזור המחצבות של א-ד'אהרייה. במחסום היו שלושה חיילים. ביקשתי מהם מים ואחד מהם שאל אותי מה קרה לי. סיפרתי להם שהייתי בבית החולים. אחד החיילים נתן לי מים לשתות וכשראה כמה שאני עייף, הוא הציע לי לשבת בצל. ישבתי למשך חמש דקות והמשכתי ללכת. הלכתי בערך שני קילומטרים בדרך לא סלולה, עד שהגעתי לכביש אספלט. היו שם רועי צאן ואחד מהם אמר לי לאיזה כיוון אני צריך ללכת. הוא גם נתן לי חולצה, כי זאת שלבשתי הייתה קרועה. הרופא הצבאי קרע אותה כשהוא טיפל בי.

אחר כך, מכונית מסוג סובארו עצרה לי. הנהג הסיע אותי עד מרכז א-ד'אהרייה ומשם לקחתי מונית לחברון. הגעתי הביתה בערך ב-17:30. חמש דקות אחרי שחזרתי, גיסי, ראיד א-זיר, בן עשרים, לקח אותי לבית החולים הממשלתי עאליה שבחברון. שם עברתי בדיקות וצילומי רנטגן לראש. התברר שיש לי סדק בצד שמאל של הגולגולת. אחרי בערך שעה חזרתי הביתה. אני עדיין סובל מכאבי ראש וסחרחורת. הכאבים בשוק השמאלית נחלשו קצת.

מאז התקיפה אני נמצא בבית ולא עובד, עד שאני אחלים סופית. שלשום בבוקר פניתי למת"ק הפלסטיני והם היפנו אותי לתחנת המשטרה בקריית ארבע כדי להגיש תלונה. בתחנת המשטרה מסרתי עדות על האירוע.

פארס חג'אזי מחמוד אל-בטש, בן 28, הוא אב לשלושה ונהג טרקטור, תושב אזור H2 בעיר חברון. את עדותו גבה מוסא אבו השהש, בחברון, ב-30.6.05