כבר ארבע שנים שישראל מונעת מאמל אל-עמלה לשוב לבעלה ולילדיה בשטחים

מוחמד אל-עמלה, מורה

אני גר בעיירה בית אולא, צפונית מערבית לחברון ועובד כמורה באחד מבתי הספר בעיירה.

בשנת 94' נסעתי לירדן לשלושה שבועות. במהלך הביקור הזה פגשתי בת דודה שלי, אמל חוסיין מוחמד אל-עמלה. היא היתה אז בת 17. המשפחה שלה גרה בירדן מאז 1967. התארסנו ואחר כך חזרתי לגדה המערבית. בשנת 1995, אמל והמשפחה שלה הגיעו לגדה באמצעות רישיונות ביקור והתחתנו בקיץ. אמל נשארה לחיות איתי ובשנת 1996 היא נסעה לבקר את ההורים שלה בירדן. היא הייתה שם חודש וחזרה. באוגוסט 1998, הגשתי בקשה לאיחוד משפחות אבל הבקשה נדחתה. מאז לא הגשתי עוד בקשה, ואחרי שהתחילה האינתיפאדה בכלל לא היה טעם לנסות ולהגיש, כי הישראלים הקפיאו את הטיפול בבקשות.

חיינו בבית שלנו בבית אולא עד 2002. בינתיים נולדו לנו ארבעה ילדים, הבכורה היא היבא, בת שמונה. בתאריך 29.5.02, אשתי נסעה לירדן. היא ידעה שהיא לא תוכל לחזור, אבל היא התגעגעה למשפחה שלה ורצתה לראות את אבא שלה, שנפל ושבר את עמוד השדרה. מאז היא בירדן והיא במצב נפשי קשה מאוד בגלל המרחק מהילדים וממני. היא כל הזמן שואלת אותי מתי היא תחזור ואני מרגיע אותה ואומר שהעניינים יסתדרו בקרוב. אין לנו ברירה אלא לחכות, למרות שזה נמשך יותר ממה שציפיתי. אני עדיין מחכה אבל הצד הישראלי ביטל את מתן רישיונות הביקור ואת איחוד המשפחות. גם הילדים שואלים מתי אמא שלהם תחזור, ואני מרגיע אותם ואומר להם שיבוא יום והם יפגשו את אמא שלהם. אמל עזבה כשהבת הצעירה שלנו הייתה בת עשרה חודשים.

מוחמד אל-עמלה עם ילדיו. צילום: מוסא אבו אל-השהש, בצלם, 8.6.2006.

קשה לי להסתדר עם העבודה ועם הטיפול בילדים הקטנים. אני מרוויח בערך 1,800 שקלים בחודש והמשכורת בקושי מספיקה בשבילי. אני לא יכול לטפל בילדים כמו אמא שלהם, ולא שלחתי אותם לחיות איתה בירדן, כי הם לומדים פה בבית ספר. אני תמיד שומע אותם בוכים ונזכרים בה. אני שולח כמאה דינר בחודש לאישתי, ושיחות הטלפון בינינו עולות לי בערך מאה שקל בחודש. אני גם מטפל בהורים שלי שחיים איתי. בגלל המצב הכלכלי הקשה שלי, לא נסעתי לבקר את אמל מאז שהיא עזבה.

אני לא מבין למה נשללת ממני, מהילדים שלי ומאשתי הזכות לחיות באותו המקום, כמו כל אחד אחר בעולם. בני משפחה וחברים הציעו לי להתחתן עם אישה נוספת כדי שתטפל בילדים ובהורים שלי אבל זה בלתי אפשרי. אני לא רוצה לפגוע באשתי או למנוע מהילדים שלי את האפשרות לראות אותה. גם המצב הכלכלי לא מאפשר לי לעשות את זה. זה יפיל עלי נטל כספי מיותר, שלא לדבר על הבעיות החברתיות והנפשיות שנישואין שניים יגרמו לי, לילדים ולאשתי.

מוחמד עבד אל-חלים מוחמד אל-עמלה, בן 43, נשוי ואב לארבעה, הוא מורה ותושב בית אולא שבמחוז חברון. את עדותו גבה מוסא אבו השהש במשרדי ארגון פארק בחברון ב-13.2.05.