צה"ל הרס בית דירות על כל תכולתו, בטענה שהיו בו מבוקשים, שכם, ינואר 2005

רנדה קבאבג'י, אם לארבעה ילדים

אני נשואה ויש לי 4 ילדים - יסמין, בת 14, שהד, בת 13, עומר, בן 11 ואסמאא, בת שלוש. ביום שלישי, 18.1.05, עשיתי הכנות לקראת החג [עיד אל-אדחא]. אני והילדים עשינו קניות בשוק וכשחזרנו, הכנתי את העוגיות וסידרתי אותן בצלחות חגיגיות לאורחים. גם ניקיתי את הבית והכנתי אותו לקראת האורחים שיגיעו בחג. בסביבות 21:30, אני והמשפחה אכלנו ארוחת ערב ואז שמענו ירי. היה נדמה לי שהירי קרוב אבל לא התייחסתי לזה, כי אנחנו רגילים שהצבא נכנס לעיר. למרות שבפעם הזאת, השעה הייתה מוקדמת יותר מהשעה שבה בדרך כלל הצבא מגיע.

אחרי כמה דקות הירי התחזק ושמעתי גם פיצוצים. הסתכלתי מהחלון וראיתי הרבה ג'יפים וחיילים ושמעתי קול שקורא לכולם לצאת מהבניין. לא ידענו על איזה בניין מדובר, כי אנחנו גרים בבניין אחד מכמה בניינים שעומדים קרוב אחד לשני. אחר כך שמעתי דפיקות בדלת הבית. בעלי פתח את הדלת ושכן שלנו, אמין א-שקעה, אמר: "אני רוצה לרדת. אני פוחד שאם נתעכב, החיילים יתעצבנו". החלטנו לצאת. הרמתי את הבת הקטנה שלי וכולנו יצאנו. היינו לבושים בבגדים של בית ולא לקחתי איתי שום דבר. אפילו את תעודת הזהות שלי שכחתי. לא חשבתי שנתעכב הרבה זמן או שהם יפוצצו את הבניין. חשבתי שהם רק יערכו חיפוש בדירות.

כשירדנו לרחוב, ראיתי את החיילים עומדים מאחורי הג'יפים, במרחק של כשלושים מטרים מהכניסה לבניין שלנו. הלכנו לחיילים כדי לראות מה הם רוצים. שני חיילים הצביעו על המדרכה שמולם ואמרו לנו בערבית: "לכו לשם". היו שם הרבה אנשים מהבניינים שבאזור ועוד אנשים שהחיילים עצרו במהלך הפלישה. האנשים האלה היו כבולים באזיקים ולחלק מהם, החיילים כיסו את העיניים. בסך הכל היו יותר מ-15 גברים ועוד הרבה נשים ותינוקות. אני לא יודעת בדיוק כמה אנשים היינו בסך הכל. פחדתי מאוד. אף פעם לא עברנו חוויה כזאת.

עמדנו ברחוב למשך שעה ובזמן הזה החיילים ירו על הבניין שבו אני גרה. אחרי כשעה, אחד החיילים אמר לנו להסתלק משם. התחלנו ללכת ובכל פעם שעצרנו, חיילים אמרו לנו להמשיך ללכת. בסוף הגענו לבית הספר אבן אל-הית'ם, שנמצא כשמונים מטרים מהבניין שלנו, באותו הרחוב. בתוך בית הספר היו הרבה חיילים. שני חיילים עמדו ליד הדלת והורו עם האצבע לי ולילדים שלי להיכנס לאחד החדרים. לגברים הם הורו באצבע ללכת לחדר אחר. היינו בחדר בסביבות 45 נשים ותינוקות. ישבנו על הכיסאות של התלמידים שהם צרים מאוד. הילדים פחדו מאוד והבת הקטנה שלי אמרה: "מתי נחזור הביתה, אני רוצה לישון". שני חיילים עמדו ליד הדלת של החדר. הם הרשו לנו ללכת לשירותים והביאו לנו מים לשתות. שאלנו אותם מתי נצא והם ענו: "עשר דקות". עשר דקות הפכו לתשע שעות. נשארנו שם כל הלילה.

בסביבות 1:00, חייל נכנס ורשם את השמות של כולנו. אחר כך, הוא חזר שוב ושאל עלי. הוא הורה לי לבוא איתו והכניס אותי לחדר אחר שבו היו שני חיילים. אחד מהם שאל אותי אם אני מכירה בחור בשם אמג'ד אל-חינאווי. אמרתי לו שבחיים לא שמעתי את השם הזה. החייל אמר לי: "הוא הגיע לבית שלכם". אמרתי לו שזה בלתי אפשרי ושאני באמת לא מכירה אותו ולא את השם. החייל אמר לי: "עדיף לך ולילדים שלך להודות באמת". אמרתי לו: "אני לא יודעת שום דבר על האיש הזה". אחר כך הם החזירו אותי לחדר שבו הם החזיקו את כולם.

כל הזמן שמענו פיצוצים וירי. אני חשבתי שהם באו לבית של אחד המבוקשים ברחוב ולא ציפיתי בכלל שיפוצצו את הבניין שלנו. זה בניין קטן, יש בו ארבע דירות ולא גרים בו צעירים. בבניין גרים בסך הכל 12 דיירים ובשתיים מהדירות גרות שתי נשים מבוגרות. בקומת הקרקע יש חנויות.

בסביבות 5:00, החייל שעמד בדלת אמר: "תכסו את האוזניים". הבנו שהם הולכים לפוצץ משהו. הפיצוץ היה חזק מאוד והחדר שהיינו בו רעד. לא ידענו מה הם פוצצו. קיוויתי שהכל כבר נגמר ושאני והמשפחה כבר נחזור הביתה. אחרי בערך שעה וחצי, אחד החיילים אמר: "בעוד כעשר דקות תצאו מכאן". כשהחיילים התרחקו, יצאנו מיד. לא יכולנו להישאר יותר. שאלתי את הגברים שהיו בחצר של בית הספר על בעלי ואחד מהם אמר שהחיילים לקחו אותו עם עוד כמה גברים. בעלי, באסם, הוא בן 41. הוא צורף והוא לא פעיל פוליטי. כאב לי מאוד שלקחו אותו.

אחד הגברים אמר שהחיילים פוצצו את הבניין שלנו. נכנסתי להלם ואיבדתי את ההכרה מיד. כשהתעוררתי, ראיתי שכל הנשים מקיפות אותי. בכיתי והילדים שלי בכו וצעקו: "אמא, פוצצו את הבית שלנו, אמא, איפה אבא שלנו? לאן לקחו אותו?". הרגשתי שהלב שלי עומד להתפוצץ מההלם והעצב. אני לא יודעת איך כל זה קרה ולמה. לא היו שום מבוקשים בבניין שלנו, לא הייתה היתקהלות באיזור, לא קרה שום דבר שמסביר הריסה כזאת. הבניין הפך לערמה של אבנים ועפר. החיילים פוצצו אותו עם כל מה שהיה בתוכו. מזכרות, חפצים, בגדים, ספרי הלימוד של הילדים והסיפורים שאני מספרת להם. כל בגדי החג, העוגיות, לא נשאר לנו דבר.

בני משפחה שלי ושל בעלי הגיעו למקום. האחים שלי לקחו אותי ואת הילדים לבית של המשפחה שלי. הם ניסו להרגיע אותי ואמרו שהכי חשוב שאני בסדר ועל כל נזק לרכוש אפשר לפצות. אני והילדים יצאנו מהבית בפיג'מות. לא לקחנו איתנו שום דבר בכלל. אפילו את תעודות הלידה של הילדים, את המסמכים הרשמיים ואת הכסף והזהב שלי לא לקחתי. הייתי מאוד עצובה על התמונות מהחתונה והתמונות של הילדים. הם הכי חשובים לי בעולם.

בלילה הראשון, אני והילדים לא יכולנו להירדם. אסמאא שאלה: "איפה אבא שלי? בואי נלך הביתה". לא ידעתי מה לענות, כי לא ידעתי איפה בעלי ומה קרה לו. אני מאוד מקווה שבעלי יצא במהירות מהכלא. עכשיו כבר כמעט שבוע אחרי ההריסה ושום דבר לא השתנה. אני והילדים עצובים, אסמאא בוכה בלי סיבה ומתעוררת הרבה באמצע הלילה בצעקות. היא אוחזת בי ולא מוכנה להתרחק ממני.

גורשנו מהבית בלי סיבה, לא גדולה ולא קטנה. ברגע אחד אני והילדים הפכנו לחסרי בית. אני מקווה שזה היה סיוט ושאני אתעורר ממנו, אבל זאת המציאות וזה מה שקרה. זה יכול לקרות לכל משפחה פלסטינית בכל מקום במולדת הזאת.

רנדה מוחמד פריד שעבאן קבאבג'י, בת 39, נשואה ואם לארבעה ילדים, היא עקרת בית תושבת שכם. עדותה נגבתה על-ידי סלמה א-דביעי בבית העדה, ב-25.1.05.