חיילי צה"ל גנבו כרטיסי טלפון מסוג "טוקמן" מבית משפחת אל-קוואסמי בחברון , יוני 2004

רבאח אל-קוואסמי, בן 33

אני גר בשכונת א-שיח' בחברון. הבית שלי נמצא בבניין בן 3 קומות, על יד בית הקברות א-שוהדאא. מתחת לבית נמצאת חנות הירקות שלי. כמו כן, אני עובד במוסך, שנמצא מול הבית. המוסך הוא בבעלות משותפת של אח שלי ושל שותף נוסף. ביום שלישי, 1.6.04, בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר, התעוררנו אני, אשתי והבת שלנו, בת שבע, לקול צלצול בפעמון. בדלת הראשית של הבית יש חלון קטן שממנו אפשר לראות מי עומד בחוץ. פתחתי את החלון וראיתי מספר חיילים עומדים. אחד מהם הורה לי לפתוח את הדלת. פתחתי, ואז נכנסו לבית שישה או שבעה חיילים. אמרתי להם שאולי הם טעו בכתובת ושהם מחפשים בית אחר, אבל החייל שהורה לי לפתוח את הדלת אמר שהם יודעים איזה בית הם מחפשים.

אני זוכר את התיאור של החיילים. החייל שהורה לי לפתוח את הדלת, היה גבוה, בעל מבנה גוף מלא וגוון עור כהה. הוא נראה כבן שלושים וחמש או ארבעים שנה. החייל השני, היה גבוה, בעל מבנה גוף מלא וזקן בלונדיני דק. הוא נראה כבן שלושים. החייל השלישי היה נמוך יותר מהשניים הראשונים, בעל מבנה גוף מלא, ונראה בסוף שנות העשרים לחייו. גבהו של החייל הרביעי היה בינוני, הוא הרכיב משקפי ראייה, וגם הוא נראה בסוף שנות העשרים לחייו. להערכתי, החייל הרביעי היה הקצין. הוא דיבר ערבית רהוטה. אני לא זוכר את התיאור של החיילים האחרים. הקצין הזה התקרב אליי ושאל אותי מה שמי. אמרתי לו את שמי. אחר כך הוא שאל את אשתי מה שמה, והיא ענתה לו שהיא ממשפחת אל-ג'עברי. הקצין הסתכל על הבית וביקש ממני ומאשתי להיכנס לחדר הילדים ולסגור אחרינו את הדלת. לפני שנכנסנו לחדר הילדים, ביקשתי ממנו ללכת לחדר השינה שלי ולקחת משם את הכסף והזהב. הקצין הסכים. אחרי שיצאתי מחדר השינה, נכנסתי עם אשתי והבת שלנו לחדר הילדים וסגרנו אחרינו את הדלת. באותו רגע הבן שלי, עבד, בן חמש, התעורר. אחרי כמה דקות, ביקשתי מהחיילים לצאת מהחדר כדי להביא מים לילדה. הם הסכימו. כשיצאתי מהחדר ראיתי שחלק מהחיילים יושבים בסלון וחלק על הכיסאות בחדר האורחים. אחד החיילים, כמעט נרדם. אחרי שהבאתי את המים חזרתי לחדר הילדים.

יש לציין שלא חששתי שהחיילים יגרמו נזק לבית, במיוחד בגלל שהקצין נתן לי להוציא את הכסף והזהב מהחדר, אבל לפתע נזכרתי שהשארתי במגירה ארנק שהכיל 15 כרטיסי "טוקמן" של מכשיר הטלפון הסלולרי. ביקשתי מאחד החיילים שיאפשר לי ללכת לחדר לקחת את הכרטיסים, אבל הוא לא ענה ואני שכחתי מהעניין.

החיילים נשארו בבית שלנו עד השעה 7:15 בבוקר. לפני שהם עזבו, הקצין דפק על דלת חדר הילדים ונתן לנו לצאת. הוא לחץ לבן שלי את היד ואמר לו שהוא ילד טוב ושהוא לפעמים רואה אותו עומד מול חנות הירקות. אחר כך הוא דיבר אל הבת שלי, יוסרא, ושאל אותה אם היא מפחדת. היא אמרה שבהתחלה היא פחדה ושעכשיו לא. הקצין אמר לה לא לפחד ושהוא בן אדם כמוה. הוא אמר שהוא ראה את תמונות שלה שמונחות באחת המגירות בחדר השינה שלנו. יוסרא אמרה לו שהיא חכמה ושהיא רוצה להיות רופאה, ואז הוא ענה לה בערבית "אללה כרים" [אלוהים נדיב]. החייל עזב את החדר ואמר לאשתי שהחיילים לא השחיתו כלום בבית. אחרי שהם עזבו, אשתי נכנסה לחדר השינה ופתחה את המגירה שבה היה הארנק עם כרטיסי הטוקמן. תכולת המגירה הייתה מפוזרת והכרטיסים לא היו שם. יש לציין שכל כרטיס עולה 75 שקלים, והעלות הכוללת שלהם היא 1125 שקלים.

אחרי שלושה ימים, בסביבות השעה 18:00 בערב, בזמן שעמדתי מחוץ למוסך, עברה קבוצה של שישה חיילים. זיהיתי שניים או שלושה מתוכם ונזכרתי שהם היו עם קבוצת החיילים שהייתה אצלי בבית. החיילים הסתכלו לעברי ושניים מהם נכנסו למוסך. דיברתי איתם בערבית, אבל הם לא הבינו אותי. לכן, קראתי לכמאל אל-קוואסמי, שעבר במקרה ברחוב וביקשתי ממנו להגיד לחיילים בעברית שלפני שלושה ימים חייל גנב כרטיסי "טוקמן" מהבית שלי. אחד החיילים אמר שהוא היה אצלי בבית ושאף אחד לא לקח כלום. החייל השני אמר לו לא להתייחס לדבריי ואז פנה לכמאל ואמר לו שאני בטח רוצה לדבר על כרטיסי "הטוקמן". אני בטוח ששמעתי אותו אומר את המילה "טוקמן". כמאל תרגם לי את הדברים לערבית ואמר שהחייל אומר שאם יש לנו כרטיסים נוספים, אז שניתן לו אותם. לעומתו, החייל הראשון הבטיח לבדוק את הנושא ולעזור לי.

למחרת, פניתי לכוח הבינלאומי הזמני שנמצא בחברון, והודעתי על הגניבה. כמו כן התלוננתי במשטרה הפלסטינית ובמשרד התאום והקישור הפלסטיני בחברון.

רבאח חיג'אזי עבד אל-קאדר אל-קוואסמי, בן 33, נשוי ואב לשניים, הוא בעל חנות ירקות העובד גם במוסך. אל-קוואסמי הוא תושב שכונת א-שיח' בחברון. עדותו נגבתה על-ידי מוסא אבו השהש ב-10.6.04בחנותו.