שוטרי מג"ב היכו חמישה פועלים פלסטינים במזרח ירושלים, פברואר 2004

ניהאד חלאחלה, פועל

אני גר בכפר ח'אראס, שנמצא כעשרים קילומטרים צפונית מערבית לחברון. יש לי ארבעה ילדים, הבכור הוא בן שבע. אני פועל בניין ועבדתי בהתנחלות הר חומה אצל קבלן ערבי, בשם מחמוד מראר'ה. אני עובד בלי אישור ואין לי כרטיס מגנטי. אני נשאר לישון באתר הבניה עם ארבעה פועלים שגם הם מכפר ח'אראס. אחד מהם הוא אח שלי, ג'יהאד חלאחלה, בן 25, נשוי ואב לחמישה. במהלך השבוע אנחנו ישנים בממ"ד שבקומה הראשונה וחוזרים לח'אראס ביום חמישי. ביום ראשון, אנחנו חוזרים לעבודה. ביום ראשון, 8.2.04, בסביבות 20:30, שיחקנו קלפים והתכוננו לישון, כששמענו דפיקות על לוחות העץ שסגרו את פתח הממ"ד. כעבור שניה, הלוחות נעקרו מהמקום ושוטר של משמר הגבול במדים נכנס פנימה. אחריו נכנסה שוטרת במדים. לשניהם היו רובים מסוג M16. החדר היה מואר על ידי מנורה שעמדה מתחת למיטה. השוטר לקח את המנורה ונתן אותה לשוטרת. היא הוציאה את המנורה מהחדר. הצלחתי לראות את השוטרת לפני שהיא יצאה. היא נמוכה, בערך 160-155 ס"מ, בעלת מבנה גוף בינוני וגוון עור בהיר. השוטר היה גבוה ממנה, היה לו מבנה גוף מלא, גוון עור בהיר והוא נראה בשנות העשרים לחייו.

השוטר דרש את תעודות הזהות שלנו ומסרנו לו אותן. אחר כך, הוא הורה לנו לצאת מהחדר. הוא עמד בפתח ודרש גם את הארנקים שלנו. היו לי בארנק 40 ש"ח במטבעות. עמדנו מחוץ לחדר והשוטרת שמרה עלינו. השוטר נשאר בחדר עוד 15-10 דקות, נראה לי שהוא ערך בו חיפוש. כשהוא יצא, שניהם לקחו אותנו לג'יפ של משמר הגבול. הנהג סובב את הג'יפ והחלק האחורי של הג'יפ פנה אלינו ואל הבניינים. הנהג יצא מהג'יפ ונכנס עם השוטר לבניין הסמוך. הפנסים שהיו מוצמדים לרובים שלהם דלקו.

עמדנו בשורה ליד הג'יפ והנהג קרא לי מתוך הבניין. הלכתי אליו והוא הכניס אותי לחלל הכניסה של הבניין אליו הוא נכנס עם השוטר. הנהג פיסק את הרגליים שלי עם הרגליים שלו והורה לי להרים ידיים. הוא ערך עלי חיפוש. היו לי בכיס מצית ומחרוזת תפילה ואמרתי לו שהם נמצאים בכיס החיצוני. הנהג משך בשערות שלי, הטיח את הראש שלי בקיר ובעט בי בכוח בין הרגליים. צעקתי מרוב כאב. הוא תפס שוב את השיער שלי והטיח את הראש שלי בקיר. הוא היכה אותי במשך כחמש דקות ואחר כך הוציא אותי והעמיד אותי ליד החברים שלי. כשהוא היכה אותי, השוטר השני הסתובב בקומה שבה היינו והאיר עם הפנס שעל הרובה.

אחר כך רפיק עקאבנה, בן 29 נשוי ואב לארבעה, הלך לבניין. אני לא יודע מה קרה לו בפנים, אבל מהצעקות שלו הבנתי שגם הוא מקבל מכות. כשרפיק חזר, הגיע דחפור קידוח ומי שהנהג בו קרא לשוטרים. אני לא יודע למה.

מיד השוטרים הורו לנו לעלות לג'יפ. עלינו לג'יפ והשוטרת ישבה ליד הדלת האחורית. הג'יפ עזב את המקום ונסע בדרך עפר בהתחלה ולאחר מכן בדרך סלולה. הראשים שלנו היו למטה ובמהלך הנסיעה, השוטרים היכו אותנו עם אלות. אני לא יודע מי מהם היכה אותנו. הג'יפ נסע יותר מרבע שעה. בדרך שמעתי מחיאות כפיים וקריאות של אוהדי כדורגל והבנתי שאנחנו באזור האצטדיון שבמלחה. אחר כך הג'יפ עבר דרך שער ונכנס לדרך עפר. לא ראיתי את השער אבל שמעתי קול של שער נפתח. אחרי כ-200 מטרים הג'יפ עצר. ראיתי מסביב עצים. שני השוטרים ירדו מהג'יפ וגם רפיק ירד מהג'יפ. הנהג לקח את רפיק והרחיק אותו מהג'יפ. לא יכולתי לראות לאן הם הלכו, אבל שמעתי את הצעקות של רפיק. השוטרת נשארה איתנו בג'יפ והיכתה אותנו על הראש עם אלה.

אחרי כעשר דקות, שני השוטרים חזרו לג'יפ בלי רפיק. הערכתי שהוא נפצע קשה או שאיבד הכרה או אפילו נהרג, כי לא שמעתי את הקול שלו. פחדתי שיקרה לנו משהו רע. הג'יפ יצא לדרך ותוך כדי נסיעה, השוטר שליד הנהג היכה אותנו באלה על הגב. הג'יפ עצר אחרי בערך חצי קילומטר. מוחמד ירד והלך לנהג הג'יפ, שנשאר לשבת. הנהג שאל את מוחמד בעברית אם זאת תעודת הזהות שלו ושמעתי את מוחמד אומר שכן. אחר כך, שמעתי את הדלת של הג'יפ נפתחת בכוח ושני השוטרים ירדו ממנו. שמעתי את הצעקות של מוחמד והבנתי שהשוטרים מכים אותו. אחרי כעשר דקות, הנהג חזר לג'יפ ושטף את הידיים שלו.

שני השוטרים עלו לג'יפ ונסענו עוד 500-400 מטרים בדרך העפר של החורשה. הג'יפ עצר והפעם, השוטרת הורתה לעבד א-נבי חלאחלה לרדת. עבד ניגש לנהג ושמעתי גם אותו צועק במשך כעשר דקות ואז הוא השתתק.

נשארנו בג'יפ אני וג'יהאד. שני השוטרים באו לדלת האחורית של הג'יפ, היכו את שנינו באלות ובקתות הרובים שלהם כשאנחנו עדיין בג'יפ וחזרו למושבים הקדמיים. הג'יפ נסע והשוטרת המשיכה להכות אותנו עם אלה.

הג'יפ עצר אחרי כ-500 מטרים והנהג ירד ממנו, הגיע לדלת האחורית ושאל אותי אם התעודה שהוא מחזיק שייכת לי. אמרתי לו שאני לא רואה את התעודה. ברגע זה, שמעתי צלצול טלפון והשוטר שישב ליד הנהג ענה. הצלחתי לשמוע שמישהו בקו השני אומר להם להגיע מהר לאיזה מקום, לא הבנתי בדיוק לאן כי אני מבין רק קצת עברית. הנהג לקח אותי למושב הקדמי והדליק את האור הפנימי של הג'יפ. הסתכלתי בתעודה ואמרתי לו שהיא שלי. הנהג לקח אותי כעשרה מטרים מהג'יפ ונתן לי סטירה. הוא ניסה לבעוט בי בפנים אבל הדפתי את המכה עם הידיים. הוא זרק את תעודת הזהות שלי רחוק. ברחתי ממנו והוא זרק עלי אבנים. אחת מהן פגעה בי בגב. הרגשתי שנשברה לי הרגל במהלך הבריחה. התחבאתי מאחורי עץ וראיתי את הג'יפ עוזב את המקום. ג'יהאד נשאר בג'יפ ושמעתי אותו צועק. הג'יפ התרחק כחמישים מטרים ועצר, עדיין שמעתי את הצעקות של ג'יהאד.

נשארתי מאחורי העץ וראיתי את אחי מתרחק מהג'יפ, לכיוון מזרח. היה ירח מלא והאור שלו איפשר לי לראות את זה. קראתי לאחי שיבוא אלי. אחרי כמה קריאות הוא בא וראיתי את הג'יפ מתרחק. אחר כך, שמעתי את עבד א-נבי קורא לי ועניתי לו. הלכנו לכיוון שלו וחיפשנו יחד את התעודה שלי. כשמצאתי אותה, הלכנו עבד א-נבי, ג'יהאד ואני למצוא את רפיק ומוחמד. אחרי כמאתיים מטרים מצאנו אותם.

נחנו כעשר דקות וסיפרנו אחד לשני מה קרה לנו. עד לרגע ההוא, לא האמנתי שאנחנו בחיים. לא ידענו איפה אנחנו בדיוק וכשראינו את הגשר של המנהרה של בית ג'אלא, הבנו איפה אנחנו. עברנו מתחת לגשר והגענו לדרך סלולה, שמובילה לבית ג'אלא. המשכנו לעלות עד שנתקלנו בנהג מונית. עצרתי אותו וסיפרתי לו מה קרה לנו. ביקשנו ממנו שיסיע אותנו לבית החולים. הנהג הסיע אותנו לבית החולים אל-חוסיין בבית ג'אלא. הגענו לבית החולים קצת לפני חצות.

בבית החולים, קיבלתי עזרה ראשונה ועברתי בדיקות וצילומי רנטגן. מושל בית לחם, מנהל המת"ק הפלסטיני, שוטרים פלסטינים וכמה עיתונאים הגיעו לבית החולים וסיפרנו להם מה קרה. כששחררו אותנו מבית החולים, הלכנו לבית של אחד השוטרים שהגיעו אלינו, מר מאהר עקאבנה, ושם נשארנו את הלילה. הוא גר בבית לחם. בבוקר חזרנו לכפר ח'אראס.

לפי המסמכים הרפואיים של בית החולים התברר שיש לי נפיחות בחלק האחורי של הראש חבורות בגב וסדק ברגל ימין. היו לי גם כאבים באשכים. ג'יהאד נפגע בצורה החמורה ביותר. יש לו שבר ביד, חתך ארוך בלחי ופצע בראש. ירד לו דם מאוזן ימין ומהאף. היו לו גם חבורות בגב. לעבד א-נבי היו פצע באף וחבורות בראש. לרפיק היה חבורות בראש ונקע ביד ימין, כאב חזק בחזה והאשכים שלו התנפחו והכחילו. למוחמד היו חבורות בראש, בפנים ומסביב לעיניים. כמו כן, היו לו חבורות בכל חלקי הגוף ובאשכים.

כשעדיין היינו בבית החולים, התקשרנו לשאר הפועלים, שעבדו אתנו באתר הבניה בהתנחלות. לשניים מהם קוראים איבראהים חלאחלה ומוחמד שאכר אל-חיח. הם אמרו לנו שהם לא נעצרו ושהם בדקו את המרתף שבו ישנו ולא מצאו את החפצים שלנו, כולל הטלפונים שלי ושל מוחמד ושל רפיק.

ראוי לציין שאנחנו רוצים להגיש תלונה במשטרת ישראל ושהשוטרים לא החזירו לי את הארנק.

ניהאד אחמד עבד א-רחמאן חלאחלה, בן 28, נשוי ואב לארבעה ילדים הוא פועל תושב כפר ח'אראס שבמחוז חברון. את עדותו גבה מוסא אבו השהש, בבית העד, ב-13.2.04