חיילי צה"ל השתמשו באחמד עסאף כבמגן חי, במחנה הפליטים טול כרם, ינואר 2004

אחמד עסאף, בן 33

אני גר בשכונת אל-ר'אנם, שנמצאת במרכז מחנה הפליטים טול-כרם. אני גר בבית אחד עם אישתי, חמשת הילדים שלנו, אחי, אישתו והילד שלהם.

ביום שני, 12.1.04, בסביבות 10:00, הייתי בבית והתארגנתי כדי לצאת לעיר טול-כרם. כשהתלבשתי, שמעתי צעקות. אני רגיל לשמוע צעקות מהשכנים, שמודיעים לאנשים במחנה שהצבא פלש. כשיש פלישה ומתחילות הצעקות, בדרך כלל הגברים בורחים ומתחבאים והנשים יוצאות מהבתים וצועקות כדי להפריע לחיילים ולחסום להם את הדרך. כששמעתי את הצעקות, הייתי בקומה השניה והלכתי לחלון שמשקיף לסמטה שבכניסה לשכונה, כדי לראות מה קורה. ראיתי הרבה חיילים שהולכים בשלשות. כל שלשה נעמדה ליד דלת של בית, מהבתים שבכניסה לשכונה. החיילים פתחו את הדלתות ונכנסו לבתים.

שמעתי קולות של ירי בכל המחנה וקולות של חיילים קוראים בערבית לתושבים לצאת מהבתים, להשאיר את הדלתות פתוחות ולגשת לרחוב הראשי של המחנה. אני, המשפחה שלי והמשפחה של אחי התארגנו כדי למלא אחר ההוראות של החיילים. אחי לקח את הבן שלו, בן שנה וחצי, ויצא מהדלת הראשית. אחר כך, החיילים שהיו מול הבית שלנו, הורו לנו לצאת אחד אחד. הם הורו לגברים להרים את החולצות, להוריד את המכנסיים ולהסתובב, כדי שהם יוכלו לוודא שאין עלינו כלום. יצאנו מהבית כמו שאמרו לנו החיילים והלכנו לרחוב הראשי. הרבה אנשים הגיעו לשם לפנינו. היו שם גם הרבה חיילים שהורו לתושבים לעמוד בשורות, אחת של נשים, אחת של גברים ואחת של ילדים. היה קר מאד וירד גשם. החיילים הורו לנו להרים את הידיים מעל לראש.

החיילים הורו לנשים ולילדים ללכת לגן הילדים שנמצא במשרדים הראשיים של סוכנות הסיוע הבינלאומית (אונר"א) במחנה. הם קראו לגברים אחד אחד, ערכו עלינו חיפוש קפדני והורו לנו ללכת למרכז הנכים של סוכנות הסיוע. גן הילדים ומרכז הנכים נמצאים ברחוב הראשי של המחנה. כשהגענו למרכז הנכים, החיילים קשרו לכולנו את הידיים מאחורי הגוף באזיקי פלסטיק וכיסו את העיניים בחתיכת בד. אחרי כחצי שעה, החיילים הורו לגברים המעוכבים לצאת מהמרכז ולעלות לשתי משאיות, שעמדו מול המרכז, והובילו אותם למשאיות. אותי החיילים לא לקחו ואחרי שכולם עלו על המשאיות, החיילים הורידו ממני את כיסוי העיניים.

אחד החיילים היה גבוה יחסית, היה לו גוון עור בהיר והוא נראה כבן 25. נראה לי שהוא המפקד, כי שמתי לב שהוא נותן את ההוראות לחיילים האחרים. הוא גם אמר לי בערבית שאני הולך לעזור לו ושאני צריך להיות צמוד אליו, כדי לעשות כל מה שהוא יבקש. אמרתי לו בעברית: "בסדר". אני לא יודע למה המפקד בחר דווקא בי. נראה לי שהוא בחר בי כי כשהיינו במרכז הנכים, הרגעתי שני גברים שרבו ביניהם. המפקד אמר גם לבחור נוסף, אחמד ר'אנם, שהוא צריך לעזור. אחמד אמר לי שהמפקד אמר לו שהחיילים רוצים שנעזור להם.

המפקד אמר לי ולאחמד לבוא אחריו. הלכנו, ובבניין נשארו עוד כמה חיילים. אחמד הלך עם קבוצה אחת של חיילים וראיתי אותו עולה לג'יפ גדול. המפקד לקח אותי לג'יפ אחר. בג'יפ היו ארבעה חיילים. שניים ישבו מקדימה ושניים מאחור. התיישבתי מאחורה. שלושה ג'יפים נוספים עמדו ליד המרכז לנכים. מדובר בג'יפים גדולים יותר מג'יפים רגילים. שלושת הג'יפים נסעו לכיוון שכונת אל-ר'אנם ועצרו אחרי 500-400 מטרים, ליד בית משפחת אל-חוסרי.

אחד החיילים שהיה איתי בג'יפ אמר לי בעברית: "שים ידיים על האוזניים. יש עכשיו פיצוץ". שמענו פיצוץ חזק וקרוב אלינו. אחרי הפיצוץ, אחד החיילים, שישבו מאחור ממולי, הורה לי ללכת לבית של משפחת אל-חוסרי. הלכתי לשם וראיתי בבניין בערך עשרים חיילים. אחד מהם, שהיה נמוך, בעל גוון עור בהיר ומבנה גוף מלא, הורה לי בעברית לעזור לו. הוא אמר לי שאני צריך להיכנס לבתים שהוא יגיד לי, לפתוח את הדלתות ואת החלונות ולהדליק את האורות. הוא הורה לי להגיד לכל מי שנמצא בבית לצאת ולהרים את הידיים. הוא אמר שאם מישהו מסרב, אני צריך לצאת ולהודיע לו על זה ושאם אני לא אומר את האמת, הוא יהרוג אותי או ישים אותי בכלא. החייל אמר בערבית: "ראה הוזהרת".

החייל הורה לי לעמוד בצד ואחרי כעשרים דקות, הוא לקח אותי ועמדנו בחצר של בית אל-חוסרי. היו שם עוד חיילים והמפקד ואמר לי: "תיכנס לבית ותניף את הדגל האדום הזה. אסור לך להפיל אותו. תעשה מה שאמרו לך". הוא נתן לי דגל אדום והורה לי להיכנס לבית של עזמי ערסאן, שנמצא ליד הבית של משפחת אל-חוסרי. החיילים התמקמו מסביב לבית וכיוונו את הרובים שלהם אלי. נכנסתי לבית וקראתי: "האם יש מישהו בבית?", אבל לא ראיתי אף אחד. הדלקתי את האורות, פתחתי את כל הדלתות ואת החלונות. כשסיימתי, יצאתי וחזרתי לחייל וסיפרתי לו שאין אף אחד בתוך הבית. החייל שאל אותי אם אני בטוח שאין אף אחד בבית ועניתי לו שכן. החייל הניד את ראשו ודיבר עם החיילים האחרים. שאלתי אותו: "אתה לא מאמין לי?", והוא ענה: "אני לא מאמין לך, אתה שקרן".

החייל דיבר במכשיר הקשר שלו ואחר כך, החיילים שהיו מסביב לבית ירו על הבית, מכל הכיוונים. הם ירו במשך כשתי דקות. שני חיילים ניגשו לדלת של הבית וחייל נוסף תפס אותי בכתף ומשך אותי אחריהם. נעמדנו בפתח הבית וראיתי את אחד מהם זורק רימון הלם לתוך הבית. היה פיצוץ גדול. אחר כך, שני החיילים נכנסו לבית ואחריהם נכנסתי עם שאר החיילים. שלושה חיילים נכנסו עם כלבים.

כשהיינו בפנים, החיילים ירו וערכו חיפוש בכל הבית. אחרי שהם חיפשו בקומה הראשונה, אחד החיילים אמר לי לפתוח דלת שמובילה לקומה השנייה. בינתיים, החיילים התמקמו בעמדות שונות בתוך הבית. אחד החיילים הורה לי לשבור את הדלת. שברתי את הדלת בבעיטה וראיתי צינור גז לבישול. אמרתי לחיילים שלא יירו.

נכנסתי לקומה השניה, שהיא בעצם בית נפרד והדלקתי את האורות. פתחתי את הדלת ואת החלונות והווילונות וחזרתי לחיילים. אחד החיילים הורה לי לעמוד ליד הדלת והחיילים נכנסו לבית השני וערכו בו חיפוש. הם ירו בתוך הבית, במטבח ובמזווה שנמצא בתוך המטבח. כשהחיילים סיימו, הם יצאו מהבית והלכנו לבית משפחת אל-חוסרי.

חייל אחר ניגש אלי ואמר לי בעברית: "אחמד, אנחנו רוצים את עזרתך". גם המפקד ניגש אלי ואמר לי: "תעזור לו כמו שעזרת לי?!". החייל השני אמר לי ללכת לבית של בילאל אבו עמשה, שנמצא במרחק של כעשרים מטרים מבית משפחת אל-חוסרי, להיכנס ולפתוח את כל הדלתות והחלונות ולהדליק את האורות. הוא אמר לי שאם יהיה מישהו בבית, אני צריך להגיד לו לצאת מהבית ולהרים ידיים.

הלכתי לבית והרמתי דגל אדום. עשיתי את מה שהחייל אמר לי ולא מצאתי אף אחד בתוך הבית. עליתי לקומה השניה ועשיתי את אותו הדבר. יצאתי מהבית וניגשתי לחיילים שעמדו ליד בית אל-חוסרי. אמרתי לחייל שאין אף אחד בתוך הבית. ראיתי את החייל מדבר במכשיר הקשר ואחר כך, החיילים הקיפו את הבית וירו במשך כשתי דקות על הכניסה ועל החלונות. ראיתי את אחד החיילים מדבר אל הכלב והכלב רץ לתוך הבית. אחריו נכנסו שאר החיילים והם הכניסו גם אותי. הם ערכו חיפוש וראיתי אותם זורקים רימוני הלם ויורים בתוך הבית. הם עברו בשתי הקומות ולא מצאו אף אחד.

כשיצאנו מהבית, החייל השני שנתן לי הוראות אמר לי ללכת לבית של עטא סלאמה ולעשות אותו הדבר. נכנסתי לבית של עטא ועשיתי את מה שעשיתי בפעמים הקודמות. כשהחיילים סיימו לערוך חיפוש ויצאנו מהבית, השעה הייתה כבר 20:00.

אותו הדבר קרה גם בביתו של אבו ראיד עוכאשה. כשיצאנו מבית עוכאשה, הלכנו לבית של אבו יוסף א-זלט. היו בבית הזה הרבה חיילים. נשארנו שם כחצי שעה שבה החיילים נחו. אני הייתי איתם בתוך הבית.

בערך ב-21:00, אותו חייל קרא לי ולקח אותי לכניסה השניה של הבית של אבו יוסף א-זלט. הוא שאל אותי מי בעל הבית הסמוך. אמרתי לו שזה ביתו של חוסני ערסאן ושלאישתו יש תעודת זהות כחולה. אמרתי לו שהם עצורים יחד עם שאר התושבים בגן הילדים של הסוכנות. האורות בבית היו כבויים. החייל אמר לי להיכנס לבית הזה. הוא נתן לי סטיקלייט. זה מקל זוהר שהחיילים משתמשים בו כדי לסמן את עצמם, כך שחיילים אחרים לא יירו עליהם. הלכתי לפתח של הבית ושאלתי בקול רם אם יש מישהו בבית. הבית היה חשוך, אבל הבחנתי במשהו שעובר מולי במהירות. פחדתי נורא והתבלבלתי. הרגשתי שמדובר בילד. צעקתי לעבר החיילים: "יש ילד קטן". חזרתי על זה כמה פעמים בקול רם. החיילים קראו לי לצאת מיד. לא הקשבתי להם, התקרבתי לילד והוא חיבק את הרגליים שלי בכוח. מיששתי אותו בפנים ובכתפיים וזיהיתי שזה חמאדה עוור מוקבל ר'אנם, בן שבע. הוא סובל מפיגור שכלי קל. כשראיתי את חמאדה נזכרתי שבמהלך האינתיפאדה, חיילים הרגו שני אחים שלו. נראה לי שמהטראומה ומהבהלה הוא ברח מההורים שלו, כשהחיילים פלשו למחנה והתחבא בבית של משפחת ערסאן.

יצאתי מהבית כשחמאדה תופס את הירך השמאלית שלי. כשיצאתי מהדלת אמרתי לחיילים שזה הילד שהיה בבית. חייל ניגש אלינו ושאל את הילד אם יש מישהו בתוך הבית. שמעתי את חמאדה אומר שאין אף אחד. אחד החיילים הורה לי לקחת את הילד לג'יפ הצבאי, שעמד מול הבית של חוסני ערסאן, כדי שהחיילים ייקחו אותו להורים שלו. הכנסתי את הילד לג'יפ וחזרתי לשני חיילים שהיו בתוך הבית.

באותם רגעים, החייל שנתן לי הוראות הורה לי שוב להיכנס לבית ולערוך בו חיפוש, לפתוח את הדלתות והחלונות ולהדליק את האורות. עשיתי את מה שהחייל דרש וחזרתי אליו. הוא היה ליד הבית של אבו יוסף. חיילים נכנסו לבית משפחת ערסאן וירו לכל הכיוונים. אחד החיילים הורה לי להיכנס איתו לבית. כשעמדתי ליד החיילים, אחד מהם התחיל לתחקר אותי על החמושים: "אתה יודע איפה הם. למה אתה לא אומר לנו איפה הם?". אמרתי לו שאני לא יודע איפה הם נמצאים. הוא אמר לי: "אחמד, אתה יודע איפה הם מתחבאים. תגיד לנו איפה הם". אמרתי לו שאני לא יודע.

יצאנו מהבית אחרי חצי שעה בערך. כשעמדנו בפתח הבית, החייל, שכל הזמן הורה לי לעשות דברים, אמר לי שעכשיו אני הולך לעזור לקבוצה אחרת. הוא אמר שאני חייב לעזור לחייל אחר, כמו שעזרתי לו. בסביבות 2:00, חייל חדש ניגש אלי ואמר לי: "אחמד, אנו רוצים שתיכנס לבית של עבדאללה אל-בנא ותעשה אותו הדבר".

ניגשתי לבית של עבדאללה ועשיתי את מה שעשיתי בכל הבתים האחרים. כשסיימתי לערוך חיפוש בבית, חזרתי לחיילים ואמרתי להם שאין שם אף אחד. החיילים התפזרו מסביב לבית וירו עליו במשך כשתי דקות. אחר כך, החיילים שהיו בבית של חוסני ערסאן לקחו אותי ונכנסנו לבית של עבדאללה. גם שם הם ירו והשליכו רימונים ואחרי חיפוש, לא מצאו אף אחד.

החיילים יצאו מהבית והחייל האחראי השלישי אמר לי: "אני רוצה שתפתח את מסגד מועאד' בן ג'בל". המסגד נמצא על הכביש הראשי בשכונת אל-ר'אנם. ניגשתי למסגד והוא היה נעול. חזרתי לחייל ואמרתי לו שהדלת נעולה ושאני לא יכול לפתוח אותה. החייל התעקש שאני אפתח את המסגד, לא משנה איך. ניסיתי לפתוח ולא הצלחתי. בסופו של דבר, טיפסתי על גג של חנויות שליד המסגד והגעתי לחלון של המסגד, שנמצא בקומה השניה. פתחתי אותו ונכנסתי פנימה. הדלקתי את האורות ופתחתי את החלונות ואת הדלת הראשית. קראתי ושאלתי אם יש מישהו במסגד, אבל לא ראיתי שם אף אחד.

חזרתי לחיילים ואמרתי שלא מצאתי שום דבר במסגד. החיילים נכנסו למסגד. אחד מהם אמר לי להישאר מאחוריו ולא להתרחק ממנו. נכנסנו למסגד והחיילים ירו על הארונות. כשהם סיימו לערוך חיפוש, יצאנו והלכנו לביתו של אבו אל- עבד ערסאן.

עליתי עם החיילים לקומה השנייה של הבית וראיתי בערך 15 חיילים יושבים בחדר האורחים. היה שם גם המפקד שעזרתי לו בהתחלה. הוא אמר לי לבוא אליו ולשבת לידו. הוא שאל אותי: "מה המצב?", ואמרתי שבסדר, תודה לאל. הוא אמר:" תראה יא אחמד, איך האנשים שרוצים מלחמה מזיקים לכם" והוסיף: "תגיד להורים של הילד שמצאת שאתה הצלת אותו ממוות, כי כמעט ירינו בו". אמרתי לו שבמהלך שלושה חודשים שני אחים של הילד נהרגו על ידי הצבא הישראלי. סיפרתי לו גם שאחד נהרג כשזרק אבנים ושאת השני הרגו מסתערבים, שרצו להרוג מישהו אחר שהיה בבית קפה, שבו היה האח. המפקד קרא לשאר החיילים שבחדר ואמר להם: "תשמעו מה יש לאחמד לומר". סיפרתי להם את הסיפור פעם נוספת.

נשארנו בחדר עד בערך 3:00. אחר כך, החיילים לקחו אותי לגג הבית. אחד מהם הורה לי להיכנס לבית הסמוך דרך החלון. זה היה ביתו של אחמד דרוויש ר'אנם. החייל הורה לי להיכנס לבית, לערוך חיפוש ולפתוח את הדלתות והחלונות. נכנסתי דרך החלון והסתכלתי פנימה, אבל אי אפשר היה לראות שום דבר, כי הבית היה מלא אבק ועשן. חזרתי לחייל ואמרתי לו שאני לא רואה כלום והוא נתן לי ארבעה סטיקלייטים.

נכנסתי לבית שוב דרך החלון. הבית היה חשוך ומלא אבק ועשן. שמתי שלושה מקלות על הרצפה, כדי להאיר את המקום והחזקתי את השניים הנותרים. ערכתי חיפוש בשלוש הקומות של הבית ולא מצאתי שם אף אחד. חזרתי לחיילים, שחיכו לי על גג הבית של אבו אל-עבד ערסאן. אמרתי להם שאין אף אחד בבית. החיילים ירו לתוך הבית ובאחד החדרים התחילה שריפה. חמישה חיילים נכנסו לבית דרך החלון ואחד מהם הורה לי להיכנס אחריהם. אחרי נכנסו חיילים אחרים. כמו שקרה בבתים הקודמים, החיילים ערכו חיפוש, ירו בתוך הבית ולא מצאו שם אף אחד.

אחר כך, שני חיילים החזירו אותי לבית משפחת ערסאן ונכנסנו לחדר האורחים שבקומה השניה. לאחר כעשר דקות, החיילים הורו לי לצאת מהבית ולעלות איתם לג'יפ צבאי. נכנסנו לג'יפ ונסענו לכיוון הכביש הראשי. בסביבות 4:00, הם הורידו אותי ממערב לבית של נזמי א-דמירי והורו לי להיכנס לבית. עליתי איתם לקומה השניה ואחד החיילים הביא כיסא ואמר לי לשבת. חייל אחר הביא שני מזרונים דקים. שמתי אותם על הרצפה והלכתי לישון. הייתי עייף ולא אכלתי או שתיתי.

אחרי כשעה, אחד החיילים העיר אותי ואמר: "קום יא אחמד. רוצים להחזיר אותך הביתה". כשקמתי, אחד החיילים קשר לי את הידיים מאחור באזיקי פלסטיק. הם הוציאו אותי מהבית וברחוב עמדו שני ג'יפים צבאיים. עליתי לאחד מהם ושני הג'יפים נסעו בכביש הראשי טול כרם - שכם והמשיכו למת"ק, שנמצא ממערב לטול כרם. החיילים הורידו אותי במת"ק והושיבו אותי באוהל שבו יושבים העצורים. אני יודע שהחדרים שליד המאהל הם חדרים של השב"כ וראיתי חייל נכנס אליהם ומחפש משהו. הוא כנראה לא מצא אף אחד והוא חזר אלי ואמר: "אני לא יודע מה לעשות אתך".

בסביבות 6:00, החיילים החזירו אותי למרכז הנכים שבמחנה הפליטים והסירו ממני את האזיקים. הייתי עייף מאוד והתיישבתי על האדמה כדי לנוח. בסביבות 7:30, חייל אחד קרא לי, קשר לי שוב את הידיים וכיסה את העיניים שלי בחתיכת בד. חיילים העלו אותי למשאית ונסענו. החיילים הורידו מהמשאית במת"ק והכניסו אותי לאוהל צבאי, שבו נשארתי בערך שעתיים וחצי. אני יודע שהייתי באוהל של העצורים במת"ק, גם כי אני יודע שלשם לוקחים את העצורים וגם כי דיברתי עם עצורים נוספים שהיו איתי באוהל.

בסביבות 10:30 בבוקר של יום שלישי, 13.1.04, מישהו בא אלי ושאל איך קוראים לי. עניתי לו והוא עזב את האוהל. אחרי כחצי שעה, חיילים ערכו עלי חיפוש גופני והכניסו אותי לחדר. כשנכנסתי, הסירו ממני את האזיקים ואת כיסוי העיניים. הבחור שישב בחדר אמר לי שהוא מפקד בשב"כ ושהוא האחראי על האזור. הוא ביקש ממני לשבת והתחיל לחקור אותי. הוא שאל עלי, על קרובי המשפחה שלי ועל חברים. הוא גם שאל האם אני מכיר יהודים ועניתי לו שהבוס הקודם שלי, מהתקופה שעבדתי בחקלאות, הוא יהודי. הוא שאל אותי לגבי אנשים מהמחנה, שחלק מהם מבוקשים על ידי הצבא. אמרתי לו שאני גר במחנה ומכיר את כל מי שגר שם. הוא ביקש ממני למסור לו מידע, כלומר, להיות משתף פעולה. סירבתי ואמרתי שזה לא התפקיד שלי ושאני לא מרגל בשביל אף אחד. הוא איים להרוס את שכונת אל-ר'אנם, כמו שקרה במחנה הפליטים ג'נין. הוא איים שאם אחד המבוקשים הוא מהסביבה הקרובה שלי, הוא יגיע אלי, יכרות לי את הראש וישים אותי במעצר מנהלי.

כשהוא סיים לחקור אותי, אחד החיילים קשר לי את הידיים באזיקי פלסטיק, כיסה את העיניים שלי בחתיכת בד והוציא אותי חזרה לאוהל. אחרי כחצי שעה, חייל אחד לקח אותי לשער של המת"ק. הוא הסיר את האזיקים ואת הכיסוי של העיניים ואמר לי:" לך הביתה". השעה הייתה בסביבות 13:00.

אחמד עבד אל-קאדר אחמד עסאף, בן 33, נשוי ואב לחמישה הוא תושב מובטל של מחנה הפליטים טול כרם.
את עדותו גבה עבד אל-כרים סעדי בביתו ב-14.1.04