חיילי צה"ל לוקחים שוחד מאזרחים פלסטינים, מחסום קלנדיה שבמחוז רמאללה, אוקטובר-נובמבר 2003

מ.ס., סוחר

אני בעליה של חברה שעוסקת במסחר. משרדי החברה נמצאים ברמאללה ואנחנו מקבלים סחורות מישראל. בכל יום אמורות להגיע אלינו כשבע משאיות מישראל. לפני כחודשיים, בתחילת חודש אוקטובר, מעבר ביתוניה, שנמצא בסמוך למחנה עופר, נסגר עד לסוף חודש נובמבר. המעבר הזה היה מיועד למשאיות נושאות סחורה בלבד. בתקופה שבה מעבר ביתוניה היה סגור, המשאיות שהיו צריכות להגיע אלינו מישראל נאלצו לעבור דרך מחסום קלנדיה.

מדי בוקר, בשעה 07:00 הייתי יוצא למחסום קלנדיה ונשאר שם עד השעה 22:00. ניסיתי לדאוג לכך שהמשאיות שמיועדות לי יעברו במחסום ללא תקלות. הייתי עושה זאת באמצעות מתן שוחד לחיילים שעמדו במחסום. הפעם הראשונה שבה שיחדתי את החיילים הייתה לפני כחודשיים. בזמן שהייתי במחסום ועמדתי בקרבת החיילים, שהיו בנתיב הימני המיועד לכלי רכב, שמתי לב לכך שאחד הנהגים נותן שוחד לאחד החיילים. נהג המשאית נתן לחייל כרטיס חיוג לטלפון נייד, והחייל נתן לו לעבור. מאוחר יותר שמעתי כמה אנשים פונים לחייל שקיבל את השוחד בשם עידן. החייל הזה היה גבוה, בעל מבנה גוף מלא, הוא הרכיב משקפיים ונראה כבן 30.

באותו יום, דיברתי עם אדם אחד שנמצא באופן קבוע באזור המחסום. מדובר בפלסטיני תושב ירושלים. הבחור הזה פעל כמתווך בין הנהגים ובעלי הסחורות לבין החיילים שבמחסום. ראיתי אותו משחד את אחד החיילים בשביל אחד מנהגי המשאיות ואז פניתי אליו וביקשתי שיעזור לי בהעברת שלוש משאיות: אחת העבירה חול, השניה עצים והשלישית מרצפות. אמרתי לו שאני מוכן לתת שלושה כרטיסי חיוג של טלפון נייד. המתווך מיד ניגש לחייל ודיבר אתו. הוא חזר אלי ואמר שהחייל רוצה ארבעה כרטיסים. הסכמתי ואז המתווך ביקש שאומר לו את מספריהן של המשאיות, הצבעים שלהן ומה הן מכילות. מסרתי לו את המידע על המשאיות וסכום כסף של 300 ש"ח ששוה למחירם של ארבעה כרטיסי חיוג לטלפון.

אותו אדם תיווך ביני לבין החייל בפעם הראשונה בלבד. לאחר מכן, מדי יום, הייתי פונה בעצמי לחייל ומשחד אותו. הייתי ניגש אליו, נותן לו כרטיסי חיוג לפלאפונים ואומר לו כמה משאיות אני צריך להעביר באותו יום. בדרך כלל הייתי צריך להעביר שלוש משאיות כל יום. בזמנים שבהם המשמרת של החייל הזה הייתה מתחלפת במשמרת אחרת, הוא היה מבקש מאחד החיילים במשמרת המחליפה שייתן למשאיות שלי לעבור. כך המשאיות שלי לא היו מתעכבות. בדרך כלל כשהיו במקום חיילים שלא הכרתי הייתי עושה זאת באמצעות המתווך. המצב הזה נמשך עד התאריך 20.10.03. באותו יום רציתי להעביר חמש משאיות והחייל, עידן, דרש לקבל בתמורה טלפון נייד עם מצלמה. כיוון שהטלפון הזה עולה הרבה כסף, סירבתי לדרישה והוא סירב בתגובה להעביר את המשאיות. כתוצאה מכך נאלצתי להשאיר את המשאיות מחוץ לאזור המחסום, בעטרות.

למחרת ביקשתי מנהגי המשאיות להביא את המשאיות למחסום והצלחתי להעביר אותן באמצעות מתן כרטיסי חיוג לטלפון נייד, אבל הפעם נתתי אותם לאחד החיילים האחרים שגם קיבל שוחד. אני מעדיף לא להרחיב את הדיבור על החייל הזה. באחת הפעמים, נתתי טלפון זול מסוג סלקום כשוחד לאחד החיילים במחסום קלנדיה. גם במקרה הזה אני מעדיף לא להזכיר את שמו של החייל ואת תיאורו. אני לא רוצה להזכיר את שמותיהם של שני החיילים האחרונים שהזכרתי כי בהשוואה לעידן הם היו ממש בסדר אתי. ההתנהגות של עידן הייתה הכי גרועה. למרות שהוא היה מקבל שוחד הוא היה מעכב את המשאיות שלי שעות ארוכות, בעוד שהחיילים האחרים היו מעבירים אותן מהר יותר.

בעיד אל-פיטר, בסוף חודש נובמבר, מעבר ביתוניה נפתח שוב למעבר משאיות וחזרתי להעביר את המשאיות שלי דרכו בלי לתת שוחד לאף אחד. אני יודע על עוד חברות אחרות שגם נתנו שוחד לחיילים במחסום כדי להעביר את הסחורות שלהן. מדי יום, 40-30 משאיות עברו דרך המחסום הזה.

מ. (השם המלא שמור במשרדי בצלם), תושב רמאללה הוא סוחר. את עדותו גבה איאד חדאד, באזור התעשייה של רמאללה, ב-16.12.03