חיילי צה"ל עיכבו את ניווין אל-קדומי במחסומים קלקיליה וסרה, דצמבר 2003

ניווין אל-קדומי, בת 23

אני גרה בשכונת אל-יסמין שבעיר העתיקה בשכם. אני בת 23 ולומדת מנהל עסקים שנה שניה באוניברסיטת א-נג'אח. אני גם מתנדבת באיגוד וועדות הסיוע הרפואי הפלסטיני בשכם.

יש לי דודה חולת לב שגרה בקלקיליה. ביום חמישי, 11.12.03, בערך ב-9:00 נסעתי לבקר אותה. בדרך לקלקיליה ראיתי, להפתעתי, שהחיילים במחסומים מעבירים מכוניות ומוניות בלי בדיקה או חיפוש. ראיתי את זה בכמה מחסומים שבין שכם לקלקיליה, כמו סרה, קלקיליה וא-ג'נד. בדרך כלל זה לא קורה.

למחרת, בסביבות 8:20, נפרדתי מדודה שלי ויצאתי חזרה לשכם. הייתי צריכה להיות באוניברסיטה ב-9:30. נסעתי במונית למחסום קלקיליה. הנסיעה ארכה כעשר דקות. במחסום ראיתי יותר ממאה אנשים עומדים בשני תורים, אחד לנשים ואחד לגברים. הצטרפתי לתור של הנשים וחיכיתי לתורי. האנשים שחיכו ניגשו אחד אחד לחייל שבמחסום, הוא בדק את תעודת הזהות ואמר באנגלית: "לך".

אחרי כשעה ורבע הגיע תורי. החייל, שעמד במרחק של כחמישה מטרים ממני, קרא לי: "להנה". הלכתי אליו והוא אמר לי בערבית: "תעודת זהות". מסרתי לו את תעודת הזהות שלי והוא אמר לי בערבית: "תחזרי, אין מעבר". שאלתי אותו למה והוא אמר לי באנגלית: "היום לא נותנים לאף אחד לעבור. תחזרי, תביאי אישור ואז אני אתן לך לעבור". אמרתי לו בערבית: "אני משכם ויש לי כרטיס של מתנדבת בארגון רפואי". הוא אמר לי באנגלית: "תחזרי, תחזרי. אלה ההוראות. אנחנו לא יכולים להפר את ההוראות. תביאי אישור". החייל הזה היה בגובה של כ-180 ס"מ, היה לו גוון עור בהיר ועיניים כחולות. הוא היה קצת שמן ונראה לי שיש לו שיער בלונדיני, למרות שהוא חבש קסדה. החייל השני, שבדק את תעודות הזהות בתור השני, היה גבוה והיה לו גוון עור כהה.

החייל לא נתן לי לעבור במחסום ולקחתי מונית חזרה לבית של דודה שלי. הגעתי אליה בערך ב-10:00, התקשרתי למת"ק הפלסטיני והודעתי להם שאני משכם ושאני רוצה לחזור הביתה, אבל החיילים במחסום לא נותנים לי. הפקיד שענה לי לקח את הפרטים שלי ואמר שהוא ינסה לעזור לי. אחרי כרבע שעה, הפקיד התקשר אלי והודיע לי שאני יכולה לעבור. לקחתי מונית בחזרה למחסום קלקיליה. בערך ב-10:40 הגעתי למחסום וראיתי שהאנשים שהמתינו במחסום בבוקר, כבר לא שם. במחסום עמדו ארבעה חיילים וחיילת. לחיילת היה גוון עור כהה ושיער מתולתל. היא אמרה לי בעברית: "לכי" וסימנה לי ביד לחזור אחורה. הבנתי שהיא מתכוונת שאני אעבור בגלאי המתכות. כשעברתי, המכשיר צפצף ועצרתי. החיילת סימנה לי שאפתח את התיק שלי ואת השקית שהחזקתי. היא בדקה אותם וסימנה לי ביד שאלך.

לקחתי מונית מהמחסום ונסעתי לכפר אל-פונדוק. משם, לקחתי מונית נוספת לכפר סרה. במחסום סרה היו שלושה חיילים ושתי חיילות. שני חיילים נוספים עמדו בשני הצדדים של הכביש. ראיתי הרבה אנשים מחכים לעבור. להערכתי היו שם יותר מ-300 איש, רובם היו סטודנטים בדרך לאוניברסיטת א-נג'אח. החיילים נתנו רק לתושבי שכם לעבור והרבה בנות בכו, כי יש להן בחינה סופית של התואר והחיילים לא נתנו להן לעבור. גם אם היה למישהו כרטיס סטודנט, החיילים לא נתנו לו לעבור. כחמש דקות אחרי שהגעתי למחסום, אחד החיילים סימן לנו ביד שנשב ואמר בערבית: "שבו על האדמה". הופתעתי מזה שהחייל דיבר ערבית. החייל הזה היה נמוך, בגובה של בערך 160 ס"מ והיה לו גוון עור בהיר. התיישבנו על האדמה. היה קר מאוד באותו היום והאזור שבו ישבנו הוא גבוה. דיברנו בינינו על הסבל והחוויות שעוברים במחסומים.

אחרי כשעה, אחד החיילים התקרב לקבוצה של צעירים ושאל אותם בעברית, אם יש להם סיגריה. אחד הצעירים אמר שיש לו סיגריות. החייל שאל מאיזה סוג והבחור ענה שיש לו מרלבורו. אחד הבחורים תירגם את השיחה. החייל אמר לבחור שיש לו סיגריה: "בוא". אחד החיילים, מהשניים שעמדו בצד הכביש, שאל את החייל שביקש את הסיגריה לאן הוא הולך. החייל שביקש סיגריה אמר שהוא הולך לערוך חיפוש בתיק של הבחור עם הסיגריה. החיילים דיברו בעברית והמתרגם תרגם לנו את השיחה. הבחור נתן סיגריה לחייל והחייל אמר לשאר החיילים: "תנו לו לעבור". החיילים לקחו את תעודת הזהות של הבחור, בדקו אותה ונתנו לו לעבור. זה היה הבחור היחיד שעבר במחסום. בערך עשר דקות אחרי שהבחור הזה עבר, ג'יפ צבאי הגיע למחסום. החיילים והחיילות ניגשו לג'יפ ואכלו ארוחת צהרים. הם עמדו ליד הג'יפ, אכלו, דיברו וצחקו. אנחנו המשכנו לחכות.

כשעתיים וחצי אחרי שהחיילים הושיבו אותנו, אחד החיילים אמר לנו בערבית: "לכו למחסום בית איבא. אסור לעבור מפה". קמנו ולא האמנו שאחרי שעיכבו אותנו שעתיים וחצי, לא נותנים לנו לעבור. התקרבתי לחיילת ואמרתי לה בערבית שאני משכם ושאני רוצה לעבור. היה הייתה בלונדינית והשיער שלה היה ארוך ולא חלק. חייל אחר תרגם את מה שאמרתי ושאל אותי: "איפה היית?" אמרתי לו שהייתי בסרה במשימה רפואית. זה היה סתם תירוץ כי יש לי את הכרטיס של המתנדבת.

החייל בדק את תעודת הזהות שלי ואת כרטיס המתנדבת שלי ונתן לי לעבור. אף אחד אחר לא עבר איתי. בערך ב-14:00, הגעתי לבית בשכם. הייתי מותשת לגמרי, הייתה לי סחרחורת וכאב לי הגב. המשפחה שלי חיכתה לי. לא יכלתי לדבר מרוב עייפות ומיד הלכתי לישון. ישנתי עד למחרת בבוקר.

ניווין איבראהים אל-קדומי, בת 23, רווקה היא סטודנטית תושבת שכם. את עדותה גבתה סלמה דבעי, בשכם, ב-18.12.03