חיילי צה"ל עיכבו חולה כליות בדרכו לבדיקה רפואית במחסום בית איבא, דצמבר 2003

אחמד עמארנה, בן 30

מזה כמה שנים אני סובל מבעיות בכליות. בשנת 1998 עברתי ניתוח להשתלת כליה בבגדד. הניתוח לא הצליח ומשנת 1999 אני עובר טיפולי דיאליזה. כמו כן, אני סובל מבעיות בברך. במהלך האינתיפאדה הראשונה התנהל עימות בין הצבא לבין כמה צעירים ביעבד. אני הייתי בין הצעירים שיידו אבנים לעבר החיילים. כשהחיילים רדפו אחרינו, ברחתי יחד עם עוד שלושה בחורים. קפצנו מעל גג של בית וכתוצאה מכך רגלי נשברה. מאז אני לא יכול ללכת ללא קביים או ללא עזרתו של מישהו אחר. בשל מחלת הכליות שלי, אני צריך לעבור שלוש טיפולי דיאליזה בשבוע. הטיפולים מתבצעים בבית החולים הווטני (הלאומי) בשכם, בו נמצאת המחלקה היחידה באזור לחולי כליות. בשל המחסומים הפזורים בדרכים אני תמיד מאחר לבדיקות שנקבעות לי. ביום ראשון, 7.12.03, בסביבות השעה 6:00, יצאתי מביתי בכפר יעבד בליווי אישתי. התכוונתי לנסוע לשכם לבדיקה וכדי לקבוע מועד לניתוח. מניסיון העבר שלי במחסומים למדתי לצאת מוקדם מאד. חששתי מעיכובים בדרך בשל המספר הגדול של המחסומים המוצבים לאורכה. בסביבות השעה 7:30-7:00, הגענו למחסום בית איבא. במחסום היו המון אנשים. ביקשתי מהאנשים שהמתינו שייתנו לי לעבור לפניהם כי אני חולה ואמור לעבור ניתוח בבית חולים. האנשים נתנו לי לעקוף אותם.

כשעקפתי את התור אחד החיילים ראה אותי ונראה לי שזה הרגיז אותו. כשהגעתי אליו מסרתי לו את תעודת הזהות שלי ואת המסמכים הרפואיים. הוא לקח את המסמכים ואמר לי: "עמוד שם". לא הבנתי איפה הוא רוצה שאעמוד ולכן נשארתי במקומי, סמוך לחייל. כעבור כמה דקות התיישבתי על גרם המדרגות של המגדל שמוצב באזור המחסום. ישבתי שם במשך כרבע שעה, ואז החייל ניגש אליי ואמר לי בעברית: "לך לשם", כשהוא מצביע על נקודה מסוימת במרחק של כעשרים מטרים מהמחסום. הבנתי שהוא רוצה שאעמוד בנקודה ההיא, בה עמדו כמה צעירים מעוכבים. הלכתי לשם והתיישבתי במקום. ישבתי שם יותר משעה ורבע עד שנתנו לי לעבור. בדרך חזרה החיילים עיכבו אותי יותר משעה, מהשעה 14:00 ועד 15:00 בערך, באותו מחסום. בסביבות השעה 17:30 הגעתי חזרה לביתי ביעבד.

למחרת, ביום שני, 8.12.03, בסביבות השעה 6:30, יצאנו, אני, אישתי והאחיינית שלי מהבית. נסענו שוב לשכם. הפעם הייתי צריך לעבור בדיקות ולהתאשפז בבית החולים לקראת הניתוח. גם הפעם עוכבנו יותר משעה במחסום בית איבא והושפלנו על ידי החיילים. כשרצינו לעבור במחסום, אחד החיילים החל לצעוק עלינו ולקלל אותנו. אחיינתי נבהלה נורא והחלה לבכות. לאחר מכן החייל עיין במסמכים הרפואיים שלי ולמרות זאת הוא עיכב אותנו יותר משעה. לבסוף הגעתי לבית החולים אל-ווטני בשכם בסביבות 10:30. הבדיקה שלי נקבעה לשעה 10:00. איחרתי בחצי שעה. מבית החולים אל-ווטני עברתי לבית החולים רפידיה כדי לעבור את הניתוח.

אחמד מוחמד שריף עמארנה, בן 30, נשוי הוא תושב מובטל של כפר יעבד ליד ג'נין. את עדותו גבתה סלמה דבעי בבית-החולים רפידיה ב-10.12.03