מנגנון ההשתלטות על הקרקעות בגדה המערבית

באמצעות מנגנון משפטי-בירוקרטי מורכב, השתלטה ישראל על כ-50% משטח הגדה המערבית, בעיקר לצורך הקמת התנחלויות והכנת מאגר של עתודות קרקע לצורך התרחבותן. האמצעי המרכזי של מנגנון ההשתלטות הוא הכרזה ורישום של קרקעות כ"אדמות מדינה", הליך שהחל ב-1979 והתבסס על יישום מניפולטיבי של חוק הקרקעות העותומני משנת 1858, שהיה בתוקף ערב הכיבוש. שיטות אחרות ששימשו את ישראל להשתלטות על קרקעות, שכל אחת נשענה על בסיס משפטי שונה, הן תפיסה לצרכים צבאיים, הכרזה על קרקע כ"נכס נטוש" והפקעת קרקע לצרכי ציבור. בנוסף, סייעה ישראל לאזרחים פרטיים לרכוש קרקעות "בשוק החופשי".

הליך ההשתלטות על הקרקעות נעשה בניגוד לכללים בסיסיים של הליך הוגן ולעקרונות הצדק הטבעי. לעיתים קרובות לא ידעו התושבים הפלסטינים כי אדמתם נרשמה על שם המדינה וכאשר גילו זאת, איחרו את המועד לערער על כך; נטל ההוכחה רובץ תמיד על הפלסטיני הטוען כי הקרקע שייכת לו; גם אם בעל הקרקע הצליח להוכיח כי הקרקע אכן בבעלותו, עדיין יהיו מקרים בהם היא תירשם על שם המדינה בטענה כי היא נמסרה להתנחלות ב"תום לב".

השיטות השונות נועדו לשרת מטרה אחת: הקמת התנחלויות אזרחיות בשטחים. לפיכך, הדרך בה מועברת השליטה בקרקע מהפלסטינים לישראל היא בעלת חשיבות משנית. יתרה מזו, מאחר ומטרה זו היא אסורה על-פי המשפט הבינלאומי, גם הדרכים להשגתה הן בלתי חוקיות.

ישראל השתמשה בקרקעות עליהן השתלטה באופן בלעדי לטובת ההתנחלויות, תוך איסור גורף על הציבור הפלסטיני לעשות בהן שימוש כלשהו. שימוש כזה הוא פסול ובלתי חוקי כשלעצמו, אפילו אם הליך ההשתלטות היה חוקי לפי המשפט הבינלאומי והחקיקה הירדנית ואם היה נעשה בצורה הוגנת. ישראל, ככח הכובש בשטחים, חייבת להתחשב בצרכי האוכלוסייה הפלסטינית כאשר היא משתמשת בקרקע ציבורית.

בית המשפט העליון שיתף בדרך כלל פעולה עם מנגנון ההשתלטות על הקרקעות ותרם בכך ליצירת איצטלה של חוקיות להליכים אלה. בתחילה קיבל בג"צ את טענת המדינה כי ההתנחלויות משרתות צרכים צבאיים דחופים והתיר למדינה לתפוס קרקעות פרטיות לצורך הקמתן. כאשר החל הליך ההכרזה על אדמות מדינה, סירב בג"צ להתערב כדי למנוע אותו.