מערכת התכנון בגדה המערבית

מערכת התכנון בגדה מערבית, המופעלת על-ידי המינהל האזרחי, היא אחת המערכות הבירוקרטיות המשפיעות ביותר של הכיבוש הישראלי. בדומה למערכות בירוקרטיות אחרות פועלת מערכת זו בשני מסלולים נפרדים, אחד ליהודים ואחד לפלסטינים.

מערכת זו היא האחראית בפועל על שינוי מפת הגדה המערבית שכן היא זו שמאשרת את תכניות המתאר של ההתנחלויות ומנפיקה היתרי הבנייה הדרושים להקמת התנחלויות חדשות, להרחבת התנחלויות קיימות ולסלילת כבישים עוקפים. ישראל שינתה את הרכבם של מוסדות התכנון בגדה המערבית והעבירה סמכויות תכנון רבות לרשויות המקומיות היהודיות, תוך הפקעת סמכויות אלה ממוסדות תכנון פלסטיניים.

במקביל, עושה מערכת התכנון מאמצים ניכרים כדי להגביל את הפיתוח של היישובים הפלסטיניים. האמצעי העיקרי לכך הוא דחיית בקשות להיתרי בנייה שמגישים פלסטינים. ברוב המקרים נדחות הבקשות בטענה שתכניות המתאר האזוריות, שאושרו בשנות הארבעים בזמן המנדט הבריטי, מגדירות את הקרקע לגביה הוגשה הבקשה כאסורה לבנייה. תכניות אלה אינן משקפות את צרכי הפיתוח של האוכלוסייה הפלסטינית ומערכת התכנון נמנעה במכוון מהכנת תכניות מעודכנות. בתים הנבנים על-ידי פלסטינים ללא היתר בנייה נהרסים על- ידי המינהל האזרחי, גם אם הבנייה נעשתה על קרקע פרטית.

לאחר החתימה על הסכם הביניים ב-1995, הועברו לרשות הפלסטינית סמכויות התכנון באזורים A ו-B, המהווים מאז שנת 2000 כ-40% משטח הגדה המערבית. למרות שהרוב המכריע של האוכלוסייה הפלסטינית מתגורר באזורים אלה, האדמות הפנויות לבנייה בעשרות כפרים ועיירות ברחבי הגדה המערבית נמצאות בשולי היישוב ומוגדרות כאזור C, בו ממשיכה לשלוט מערכת התכנון הישראלית.