תוואי המכשול סביב מזרח ירושלים

על-פי תוכניות הממשלה יקיף מכשול ההפרדה גם את מזרח ירושלים תוך הפרדתה משאר הגדה המערבית. ההחלטות לגבי התוואי באזור זה והאישורים להתחלת הבנייה, התקבלו בשלושה שלבים עיקריים:

1. ביוני 2002, במסגרת ההחלטה העקרונית על הקמת המכשול בשלמותו, אושר התוואי של שלב א' שכלל שני קטעים מצפון ומדרום לירושלים. הקטע הצפוני משתרע לאורך כעשרה ק"מ ממחנה עופר במערב ועד מחסום קלנדיה במזרח. הקטע הדרומי כולל כעשרה ק"מ מכביש המנהרות במערב ועד העיירה בית סאחור (דרומית להר חומה) במזרח. הקמת שני קטעים אלו הושלמה ביולי 2003.
   
   
2. בחודש ספטמבר 2003, אישרה ועדת השרים לענייני ביטחון את תוואי המכשול בכל שאר האזורים שסביב ירושלים, למעט הקטע הסמוך להתנחלות מעלה אדומים, במסגרת אישורם של שלבים ג' ו-ד' של המכשול כולו. אישור זה התייחס לשלושה קטעי משנה. האחד משתרע לאורך 17 ק"מ מהקצה המזרחי של העיירה בית סאחור בדרום ועד לקצה המזרחי של העיירה אל-עיזרייה בצפון. השני אורכו 14 ק"מ, מקצהו הדרומי של הכפר ענאתא ועד למחסום קלנדיה בצפון. הקטע השלישי נבנה לאורך 14 ק"מ ומקיף חמישה כפרים מצפון מערב לירושלים (ביר נבאללה, אל-ג'ודיירה, אל-ג'יב, בית חנינה אל-בלד וא-נבי סמואל) הסמוכים לגבול העירוני. רוב המכשול בקטעים אלה יהיה בצורת חומה. ההתקדמות בהקמת קטעים אלה אינה אחידה. באזורים מסוימים הבנייה הושלמה זה מכבר ואילו באחרים טרם החלה.
   
   
3. בפברואר 2005, בעקבות פסק דין של בג"ץ שניתן ביוני 2004 ופסל את אחד מקטעי המכשול בנימוק של חוסר-מידתיות, אישרה ממשלת ישראל תוואי מתוקן למכשול ההפרדה כולו. התוואי המתוקן כלל כמה שינויים משמעותיים באזורים שונים, אך באזור ירושלים נותר התוואי הקודם במידה רבה בעינו, מלבד תוספת של כארבעים ק"מ שיקיפו את ההתנחלות מעלה אדומים ואת ההתנחלויות הסמוכות לה (כפר אדומים, ענתות, נופי פרת וקידר). עם זאת, הממשלה לא אישרה את התחלת העבודות בקטע זה, והתנתה זאת ב"אישור משפטי נוסף" של הדרג המדיני.
   

העיקרון הדומיננטי בקביעת התוואי באזור ירושלים היה יצירת חפיפה בין המכשול לבין קו הגבול המוניציפאלי של העיר. שטח השיפוט של ירושלים הוגדר מחדש ב-1967 לאחר שצורפו אליה שטחים משמעותיים מן הגדה המערבית (כ-70,000 דונם) שסופחו לישראל. בשטחים מסופחים אלה חיים כיום כ-220,000 פלסטינים. עקרון ההצמדות לגבול המוניציפאלי נשמר, ככלל, לאורך כל התוואי למעט שני חריגים בולטים: שכונת כופר עקב ומחנה הפליטים שועפאט, אשר יופרדו משאר חלקי העיר למרות המצאותם בתוך תחום השיפוט של עירית ירושלים.

בסמוך לגבולותיה של ירושלים שוכנות מספר ערים (ביניהן רמאללה ובית לחם) ועיירות בהן חיים מאות אלפי פלסטינים הקשורים לירושלים באופנים ובמידות שונים. קשרים אלה הם הדוקים במיוחד בכל הנוגע לכפרים ולעיירות הסמוכים לגבול המזרחי של ירושלים: א-ראם ודאחיית אל-בריד, חיזמה, ענאתא, אל-עיזרייה, אבו דיס, סוואחרה א-שרקייה, וא-שיח' סעד (להלן: הפרברים) בהם חיות למעלה מ-100,000 נפשות. פרברים אלה מחוברים ברצף בנוי מלא לשכונות שבתוך שטח השיפוט של ירושלים ולגבול העירוני לא היתה כמעט השלכה על מציאות החיים של התושבים משני צידיו, עד לאחרונה. תושבי הפרברים הנושאים תעודת זהות פלסטינית נדרשו אמנם, רשמית, להצטייד בהיתרים על-מנת להיכנס למזרח ירושלים, אך בפועל נכנסו רובם ללא היתרים, כדבר שבשגרה. קביעת תוואי המכשול לאורך קו הגבול העירוני מתעלמת באופן בוטה ממרקם החיים שנוצר לאורך השנים ומאיימת למוטט אותו כליל:

• לנוכח הקשיים במציאת דיור במזרח ירושלים, עברו במהלך השנים עשרות אלפים מתושביה להתגורר בפרברים. תושבים אלה מחזיקים עדיין בתעודות זהות ישראליות ומקבלים שירותים רבים בתוך העיר.
  
  
• אלפי ילדים המתגוררים בפרברים לומדים במערכת החינוך של מזרח ירושלים וילדים רבים ההחיים בתוך שטח השיפוט של העיר לומדים בבתי ספר הנמצאים מחוץ להם. קשרי גומלין דומים, אם כי בהיקף מצומצם יותר, מתקיימים גם בתחום ההשכלה הגבוהה.
  
  
• בפרברים אין ולו בית חולים אחד. רוב התושבים מקבלים שירותי בריאות בבתי החולים ובמרפאות שבמזרח ירושלים. נשים המתגוררות בפרברים מגיעות כמעט תמיד לבתי-החולים בירושלים על-מנת ללדת, שכן ההגעה לבתי החולים בבית לחם וברמאללה כרוכה בחציית מחסום מאויש (מחסום "הקונטיינר" ומחסום קלנדיה בהתאמה) ועלולה לארוך זמן רב.
  
  
• חלק ניכר מכוח העבודה בפרברים מועסק בירושלים (על כל חלקיה). פרנסתם של בעלי חנויות, עסקים ומפעלים מתבססת על לקוחות המגיעים מירושלים, ועסקים רבים נסגרו מאז החלה בניית המכשול.
  
  
• תושבי מזרח ירושלים קשורים בקשרים משפחתיים וחברתיים הדוקים לאוכלוסיית הגדה המערבית בכלל, ולתושבי היישובים הסמוכים, בפרט.
  

ישראל טוענת כי השערים שיוקמו לאורך המכשול יאפשרו תנועת אנשים מצד לצד וימנעו פגיעה במרקם חיים זה. אולם, הניסיון שהצטבר עד כה בהפעלת שערים כאלה בצפון הגדה, מלמד כי המענה שאלה מספקים מוגבל ביותר: המעבר דרכם מחייב קבלת היתרים ורבים מהמבקשים לעבור מוגדרים כ"מנועים" מטעמים שונים ומשונים; רוב השערים נפתחים במשך שעות ספורות בכל יממה באופן שאינו עונה על צרכי האוכלוסייה; המעבר במעברים כרוך, לעיתים קרובות, בהמתנה ממושכת, הן בשל איחורים בפתיחתם והן בשל התורים שנוצרים.

דובריה הרשמיים של ישראל מצהירים בכל הזדמנות כי השיקולים שהנחו את בחירת התוואי שנקבע היו משני סוגים: שיקולים ביטחוניים ושיקולים הנוגעים לצמצום הפגיעה בתושבים הפלסטינים. אולם, ההסתמכות על הגבול המוניציפאלי כנקודת התייחסות מרכזית שוללת מלכתחילה שני שיקולים אלה: מחד גיסא, משאיר התוואי מעל 200,000 פלסטינים, המזוהים עם המאבק של עמם, בצד "הישראלי" של המכשול. מאידך גיסא, מפריד התוואי בין פלסטינים החיים משני צדדיו, תוך פגיעה מרבית במרקם החיים הקיים.

ההצמדות לגבול העירוני והנימוקים הקלושים שניתנו לכך מובילים למסקנה כי השיקול המרכזי בבחירת התוואי היה שיקול פוליטי: חוסר נכונותה של הממשלה לשלם את המחיר הפוליטי הכרוך בבחירה בכל תוואי שייתפס כפגיעה במיתוס לפיו "ירושלים המאוחדת היא בירתה הנצחית ישראל".

עמדתו של בצלם היא כי נוכח מציאות החיים שנרקמה מאז סיפוח מזרח ירושלים לישראל ב-1967, בחלקים רבים של העיר, כל פתרון ביטחוני המבוסס על הקמה חד-צדדית של מכשול פיסי, לרבות מכשול שיוקם על הקו הירוק, יפגע קשה בזכויות האדם. על ישראל לממש את חובתה לדאוג לביטחון תושביה באמצעים אחרים, העולים בקנה אחד עם כיבוד זכויות האדם של כל בני האדם החיים בשטח שתחת שליטתה.