שלילת זכות הטיעון

לטענת המדינה, לא מוטלת עליה החובה לאפשר לפלסטינים, שהצבא מתכוון להרוס את רכושם, להביא את טענותיהם בפני גורם כלשהו טרם ביצוע ההריסה. אמנם, זכות הטיעון אינה זכות מוחלטת וכאשר מתקיימים "אינטרסים ביטחוניים דחופים וכבדי משקל" ישנן נסיבות בהן יהיה מוצדק לשלול זכות זו. אולם, לנוכח הדרך בה מיישמת ישראל את מדיניותה, קשה לקבל את הטענה כי מדובר בצרכים צבאיים דחופים המצדיקים את שלילת זכות הטיעון.

ראשית, לפי דברי ראש המינהל האזרחי, תא"ל דב צדקה, שהובאו בפרק על עקרון הפרופורציונליות, ההחלטה לבצע הריסה מתקבלת רק לאחר הליך ארוך ולאחר שכמה גורמים בחנו את הנושא. ברור כי אם אכן הצרכים הצבאיים היו דחופים, לא היה מקום לקיים הליך כזה.

שנית, מהעדויות שגבה בצלם עולה כי בחלק מהמקרים הגיעו כוחות צה"ל למקומות בהם התכוונו לבצע פעולות הריסה, במטרה לבחון את השטח. לאחר מכן עזבו הכוחות ושבו מאוחר יותר כדי להשמיד יבולים ולעקור עצים. בחלק מהמקרים עזבו כוחות צה"ל את המקום במהלך פעולות ההריסה וחזרו אליו יום לאחר מכן כדי לסיים את הפעולה.

שלישית, בחלק מהמקרים טען דובר צה"ל בעצמו כי פעולות ההריסה תוכננו זמן רב לפני ביצוען. למשל, הריסת הבתים במחנה הפליטים ח'אן יונס ב-10.4.01 תוכננה כחודש לפני שהתבצעה, ודובר צה"ל אף טען כי "צה"ל התאפק תקופה ממושכת, עד שפעל".

אפילו לשיטת המדינה, לפיה אין די זמן לאפשר דיון בנושא טרם פעולת ההריסה, עדיין מוטלת עליה החובה, לכל הפחות, לאפשר לאנשים לצאת מבתיהם לפני ההריסה ולפנות את רכושם. ירי באמצע הלילה לעבר בתים בהם מתגוררים אזרחים, בהם ילדים קטנים, אינו יכול להיחשב לשיטה מקובלת לפינוי אנשים מבתיהם.

מתן זכות טיעון חשובה כדי לאפשר פיקוח ציבורי ומשפטי על פעולות צה"ל. עד היום הצבא נמנע כמעט לחלוטין מלהציג ראיות המבססות את טענתו כי פלסטינים ירו מתוך הבתים שנהרסו או מהמטעים שנעקרו. כאשר הצבא פטור מלהוכיח כי הפגיעה ברכוש נחוצה לחלוטין וכי חלופות אחרות לא השיגו את המטרה, נקל לשער כי הפגיעה ברכוש תהיה מוגזמת, כפי שעולה מהעדויות ומהנתונים שהובאו לעיל .

בנסיבות אלה, כאשר נגרמת פגיעה כה קשה בזכויותיו של אדם, חובה על הרשויות לאפשר לאדם שבכוונתם לפגוע בו להשמיע את טענותיו. בהקשר זה קבע בית- המשפט העליון:

הריסת מבנה היא, אליבא דכולי עלמא, אמצעי עונשין קשה וחמור וכוח ההרתעה הטמון בו אינו מפחית מאופיו המתואר. אחת מתכונותיו המרכזיות היא בכך שהוא בלתי הפיך, היינו הוא לא ניתן לתיקון לאחר מעשה; משמע, דיון לאחר ביצוע הצו הוא לעולם מוגבל מאוד מבחינת משמעותו המעשית. על פי תפיסותינו המשפטיות יש, על כן, חשיבות בכך שהנוגע בדבר יוכל לפרוש השגותיו בפני המפקד עוד לפני ההריסה, כדי להעמידו על עובדות ושיקולים שאולי לא היה ער להם. מקובל על בית משפט זה, כי הקיום של כללי דיון הוגנים בעניינו של אדם, מתבטא, בין היתר, בכך, כי מי שצפוי לפגיעה חמורה בנפש או ברכוש תנתן לו הודעה מראש על כך ותוענק לו הזדמנות להעלות השגותיו בעניין זה.