תוכנית התעלה בציר פילדלפי: עמדת בצלם

לאחר מבצע "קשת בענן", שהתרחש במאי האחרון ברפיח, גובשה בצה"ל תכנית להרחבת "ציר פילדלפי", תוך הריסת מאות בתים במחנה הפליטים רפיח, וזאת בנוסף למאות הבתים שנהרסו באזור במהלך ארבע השנים האחרונות. התכנית להרחבת הציר נועדה, על-פי ישראל, הן על מנת למנוע הברחות נשק לרצועת עזה והן כדי להגן על כוחות צה"ל השומרים על הציר. התכנית הוצגה על-ידי צה"ל ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, לשם בחינת חוקיותה. מזוז, על-פי עיתון "הארץ", הסתייג נמרצות מהתכנית בשל הפגיעה הנרחבת הכרוכה ביישומה בתושבי מחנה הפליטים רפיח. לאחרונה פורסם כי צה"ל העלה תוכנית נוספת בנדון, דומה לזו הראשונה מבחינת השלכותיה על תושבי מחנה הפליטים רפיח. במרכזה של התוכנית עומדת כריית תעלה שתמולא במים כאמצעי להתמודדות עם המנהרות להברחת נשק. על-פי פרסומים בעיתונות הישראלית, הציג צה"ל שלוש חלופות שונות לכריית התעלה. התוכנית לכריית התעלה הרחבה ביותר כרוכה בהחרבת כ-3,000 בתים, תוכנית הביניים כרוכה בהריסתם של כ-700 בתים והתוכנית "המצומצמת" תחייב הריסה של כ-200 בתים.

"בצלם" סבור כי הריסת בתיהם של אזרחים פלסטינים במחנה הפליטים רפיח לשם הרחבת "ציר פילדלפי" מהווה הפרה בוטה של הוראות המשפט ההומניטרי הבינלאומי, שלאורן חייבת ישראל לנהוג בפעולותיה בשטחים. ישראל, ככוח הכובש בשטחים, מחויבת על-פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי להגן על האוכלוסייה המקומית ולדאוג לרווחתה. ניתן אמנם לסייג חובה זו כאשר צרכים צבאיים מחייבים זאת לחלוטין. עם זאת, גם אז חייבת ישראל לאזן בין צרכיה הצבאיים לטובת האוכלוסייה המקומית.

בכל הנוגע לרכושה של האוכלוסייה המקומית בשטח כבוש, קובע סעיף 53 לאמנת ג'נבה הרביעית כי אסור לכוח הכובש להחריבו "אלא אם כן היו פעולות צבאיות מחייבות לחלוטין את ההחרבה וההשמדה הללו". תקנה 23 (ז) לתקנות הנספחות לאמנת האג משנת 1907 המתייחסות לאירועי לחימה קובעת גם כן כי אסור "להרוס או לתפוס רכוש אויב, אלא אם כן הריסה כזו נחוצה באופן מוחלט בשל צרכי המלחמה." סעיף 147 באמנת ג'נבה הרביעית מגדיר הריסת רכוש בקנה מידה רחב שאינה מוצדקת בצרכים צבאיים, כפשע מלחמה.

אמנם, זכותה של ישראל לפעול להשגת מטרותיה הצבאיות. אולם, הריסת בתים בקנה מידה כה נרחב כאמצעי לסיכול הברחות נשק דרך המינהרות (אפילו לפי התכנית "המצומצמת"), אינה עולה בקנה אחד עם החריג שנקבע בחוק ההומניטרי הבינלאומי בנוגע לפגיעה ברכושם של אזרחים בשטח כבוש או בזמן לחימה. גם אמנת ג'נבה וגם אמנת האג קובעות באופן מפורש כי לא די בכך שיתקיים צורך צבאי לשם הריסת בתים, אלא שצורך זה חייב להיות מוחלט. אחד המבחנים העיקריים להגדרת הריסה כצורך צבאי מוחלט, הוא היותה ההריסה האמצעי אחרון בו ניתן לנקוט רק לאחר שנוסו ונכשלו דרכי פעולה חלופיות שמידת פגיעתן באוכלוסייה המקומית פחותה.

החובה לנקוט באמצעי הפחות פוגעני נגזרת גם מעקרון הפרופורציונליות, שהוא מעמודי התווך של המשפט ההומניטרי הבינלאומי. לפי עקרון זה, אסור לבצע פעולה צבאית, גם אם היא מכוונת ליעד צבאי לגיטימי, אם הפגיעה שתיגרם לאזרחים כתוצאה ממנה היא מוגזמת ביחס ליתרון הצבאי הצפוי מאותה פעולה. אם כך, פגיעה באוכלוסייה אזרחית, לרבות ברכושה, תהיה לפי עיקרון זה לגיטימית, אך ורק כאשר חלופות אחרות שמידת פגיעותן פחותה, נבחנו ונדחו לאחר שהוכח שהן לא משיגות את היתרון הצבאי הצפוי.

לאחרונה פרסם ארגון "משמר זכויות האדם" (Human Rights Watch) דו"ח אודות הריסות הבתים שביצע צה"ל בארבע השנים האחרונות ברפיח, הן בתואנה של הצורך לפעול כנגד המנהרות להברחת נשק והן בתואנה של הצורך להגן על חיילי צה"ל המשרתים באזור. דו"ח זה, שנכתב תוך התייעצות עם מומחים צבאיים לעניין גילוי מינהרות והחרבתן, הציג מספר שיטות חלופיות לאלו שנוקט צה"ל להתמודדות עם מנהרות דומות למנהרות להברחת נשק שנמצאות ברפיח. שיטות אלו אינן כרוכות בגרימת הרס סביבתי, והן נוסו בהצלחה במקומות אחרים בעולם, בהם הגבול בין קוריאה הצפונית והדרומית וגבול ארה"ב - מקסיקו. למרות זאת, העדיף צה"ל לאורך ארבע השנים האחרונות את האמצעי הקיצוני והפוגעני ביותר להתמודדות עם בעיית המינהרות: הריסת בתים מסיבית. העובדה שישראל נמנעה עד כה ממסירת תגובה רשמית לדו"ח מרמזת על כך שאין בידיה מענה ענייני לממצאים שהוצגו בו.

לנוכח הדברים האמורים לעיל קורא בצלם ליועץ המשפטי לממשלה להכריז על תכניות ההריסה שהציע צה"ל בציר פילדלפי, לרבות התכנית "המצומצמת", כבלתי חוקית, ולהורות לצה"ל לבטלה.