הריסת בתים כענישה בראי המשפט הבינלאומי

הריסת הבתים היא הליך מינהלי המתבצע ללא משפט וללא צורך בהוכחת אשמתו של האדם בגינו מתבצעת ההריסה בפני גוף שיפוטי כלשהו. בעבר, לפני חידוש יישום המדיניות במהלך אינתיפאדת אל-אקצא, בוצעו הריסות הבתים על-פי צו צבאי שנחתם בידי המפקד הצבאי של האזור מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945. התקנה מסמיכה את המפקד הצבאי, בין היתר, להורות על הריסה של בית בכל ישוב, שכונה או רחוב שתושביהם ביצעו עבירות אלימות. לאחר מסירת צו ההריסה למשפחה איפשר לה צה"ל להגיש ערר למפקד הצבאי בתוך 48 שעות. בפסק דין של בג"ץ משנת 1989 נקבע כי כאשר הערר נדחה, יש להתיר לבני המשפחה לעתור לבג"ץ לפני ביצוע ההריסה.

במהלך האינתיפאדה הנוכחית, לעומת זאת, נהגה ישראל כאילו מדובר בפעולות צבאיות חיוניות לחלוטין. רוב הריסות הבתים בוצעו בשעות הלילה ללא כל התראה מוקדמת ומבלי שניתן לדיירים צו הריסה, כמתחייב מתקנה 119 לתקנות ההגנה. לדיירים ניתנו כמה דקות בלבד לפנות את רכושם בטרם ייקבר מתחת להריסות. עם זאת, ישראל נהגה בעמימות ונמנעה מלהבהיר באופן חד-משמעי האם ההריסות בוצעו על-סמך תקנה 119 או שהיו חיוניות לחלוטין, במסגרת פעילות צבאית. אולם, יהיה הבסיס המשפטי להריסות אשר יהיה, הריסת בתים כענישה מהווה הפרה בוטה של החוק הבינלאומי. המשפט הבינלאומי אוסר להרוס בתים כאמצעי ענישה, ומתיר הריסת מבנה רק כאשר פעולות צבאיות מחייבות פעולה זו לחלוטין (סעיף 53 לאמנת ג'נבה הרביעית). על-פי הפרשנות הרשמית של הצלב האדום "פעולה צבאית" פירושה "תזוזה, תנועה או פעולה אחרת שנעשית על-ידי הצבא בהקשר ללחימה". תנאים אלה אינם מתקיימים במקרה של הריסת בית כאמצעי עונשי.

המשפט הבינלאומי אוסר גם על ענישה קולקטיבית, קרי על הענשת בני אדם בגין מעשים שביצעו זולתם (סעיף 33 לאמנת ג'נבה הרביעית ותקנה 50 לתקנות האג). הריסת הבתים מהווה אמצעי מובהק של ענישה קולקטיבית, שכן הנפגעים העיקריים הם בני המשפחה של החשודים בביצוע העבירות.

במהלך השנים ניתנו יותר מ-150 פסקי דין בעתירות נגד הריסת בתים כענישה. בעתירות שהוגשו הועלו טענות עקרוניות נגד חוקיותו של האמצעי, טענות דיוניות על הדרך שבה הופעל וטענות נגד השימוש בו במקרים ספציפיים. למעט עתירות בודדות, דחה בג"ץ עתירות אלה וקיבל את עמדת המדינה כי אמצעי זה, אשר נועד להרתיע פלסטינים מביצוע פיגועים, הוא חוקי. בג"ץ קבע שוב ושוב כי מאחר ומדובר בעבירות אלימות, יש צורך בתגובה תקיפה והריסת ביתם של חשודים בביצוע עבירות כאלה מהווה עונש הולם וראוי.

בג"ץ דחה את הטענה כי מדובר בצעד של ענישה קולקטיבית, בקובעו כי מטרת ההריסה אינה עונשית כי אם הרתעתית. לטענת בג"ץ, אין הבדל בין מעשה ההריסה לעונש מאסר המוטל על ראש משפחה שגם כתוצאה ממנו נפגעים בני משפחתו. אולם, הקבלה זו מופרכת מכל וכל. מטרתו של עונש המאסר היא לשלול זכויות מסוימות מהעבריין עצמו. בניגוד למדיניות הריסת הבתים, הסבל שנגרם לבני משפחתו של האסיר הוא תוצר לוואי בלבד. לו ניתן היה לנטרל את השפעת המאסר על בני המשפחה, הרי שהשגת המטרה לא הייתה נפגעת כהוא זה.

הטענה כי תקנה 119 לתקנות ההגנה עומדת בסתירה לאמנת האג ולאמנת ג'נבה הרביעית נדחתה גם היא על-ידי בג"ץ. בג"ץ קבע מספר פעמים כי האמנות אינן רלבנטיות כיוון שתקנה 119 היא חלק מהמשפט המקומי בגדה המערבית וברצועת עזה, שעל-פי האמנות עצמן גובר על סעיפי המשפט הבינלאומי. אולם, עמדה זו סותרת את הגישה המקובלת במשפט הבינלאומי, לפיה מדינה המחזיקה בשטח כבוש מוגבלת בפעולותיה על-פי הוראות המשפט הבינלאומי, למרות הסמכויות הנתונות לרשויותיה על-פי המשפט המקומי.

באשר לסוגיית שלילת מתן ההתראה המוקדמת והאפשרות לעתור לבג"ץ בטרם ביצוע ההריסה, קיבל בג"ץ את עמדת המדינה כי מתן הודעה מוקדמת עלול לסכן את כוחות צה"ל ולסכל את הצלחת הפעולה. אולם, תירוץ זה לא עמד במבחן המציאות. לפחות בכל הנוגע לגדה המערבית, צה"ל נהנה בתקופה הרלוונטית משליטה אפקטיבית בכל השטח ונוכח בקביעות כמעט בכל הערים, הכפרים ומחנות הפליטים. בנוסף, עצם הפיכתה של הריסת הבתים למדיניות מוצהרת, איפשרה לבני המשפחות, בחלק מהמקרים, לצפות מבעוד מועד את הריסת הבתים. בחלק מהמקרים, לאחר פיגועי התאבדות, אף דיווחו כלי התקשורת בישראל מבעוד מועד על כוונת צה"ל להרוס את בתיהם של מבצעי הפיגועים. לפיכך, לא ניתן היה עוד להצדיק את שלילת זכות הטיעון בצורך לשמור על "גורם ההפתעה".