במשך עשרות שנות כיבוש הנהיגה ישראל בגדה המערבית מדיניות תכנון, פיתוח ובנייה שהגבילה עד למינימום האפשרי את הבנייה של תושבים פלסטינים מצד אחד, והקצתה שטחים רחבים ככל האפשר לביסוס ההתנחלות היהודית והרחבתה, מצד שני. כך יצרה ישראל מצב בו לאלפי פלסטינים אין כל דרך להשיג רשיון לבנות על אדמתם, והם נאלצים לבנות ללא רשיון משום שזוהי הדרך היחידה שפתוחה בפניהם להשיג קורת גג להם ולבני משפחותיהם.

ישראל הקפיאה את המצב התכנוני בכל הנוגע ליישובים הפלסטינים. תכניות המתאר הקיימות עבור יישובים אלה הן בנות חמישים שנה ויותר, ומשמשות לאישור - ולרוב לדחייה - של בקשות לרישיון בנייה. רישום הקרקעות מוקפא מזה שלושים שנה, ובהעדרו קל לדחות בקשה לרישיון בנימוק של העדר הוכחה על בעלות. רשויות הבנייה מנוהלות בידי ישראל, ואין בהן ייצוג לתושבים הפלסטינים. פלסטיני המבקש לבנות ברישיון על אדמתו באזורי C חייב לעבור הליך ממושך, מסורבל ויקר, שסופו לרוב דחיית בקשתו.

במצב זה, ובלית ברירה, נאלצים פלסטינים רבים לבנות בלא רישיון. אין מדובר באקט פוליטי או צעד של התרסה, אלא בבני אדם שלנוכח מדיניות ישראל נוקטים בדרך היחידה שנותרה להם על-מנת להשיג קורת גג להם ולבני משפחותיהם.

במקום לשנות מצב זה ולהתיר בנייה ביישובים הפלסטינים, נוקטת ישראל במדיניות של הריסה מאסיבית של בתים שנבנו בלי רשיון. בעשר השנים האחרונות הרסו השלטונות בגדה למעלה מ-2,200 בתי מגורים, והותירו למעלה מ-13,000 פלסטינים ללא קורת גג. מדיניות זו נמשכת היום בשטחי C, הנמצאים עדיין תחת שליטה ישראלית.

במקביל, הוקמו לפחות 155 התנחלויות, בהן יושבו למעלה מ-170,000 יהודים אזרחי ישראל. בהתנחלויות הוקמה מערכת יעילה ומתחשבת לתכנון ולפיקוח על הבנייה, ונערכו תכניות מתאר מקיפות בכל היישובים. חרף זאת נבנו אלפי מבנים בהתנחלויות בלא רשיון, אך ישראל נמנעה מלהרוס מבנים אלה ואישרה בדיעבד את בנייתם של אלפי בתים שנבנו ללא רשיון. מדיניות זו מהווה אפליה בוטה נגד הפלסטינים בכל הקשור למתן אישורי בנייה.

נושא התכנון והבנייה הוא נושא אזרחי טהור. זכותם של השלטונות הצבאיים להתערב בנושאי התכנון והבנייה מוגבלת לנושאי בטחון מובהקים. לעומת זאת, זכותם הבסיסית של בני אדם לקחת חלק בקביעת גורלה של סביבתם כוללת בהכרח את זכותם לבחור ולהנהיג את רשויות התכנון והבניה, וגם במצב של כיבוש אין כל הצדקה לשלול זכות זו.