המצור על רצועת עזה והחרפת הסנקציות הכלכליות

ביוני 2007, לאחר עימות פנימי בין פלגים פלסטיניים ברצועת עזה שנמשך מספר שבועות, השתלט חמאס על מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית ברצועה. עקב כך, סגרה ישראל את מעברי הגבול בינה לבין הרצועה והידקה את השליטה בה וכיום אין כמעט כל אפשרות לצאת את הרצועה או להיכנס אליה, לייבא או לייצא ממנה סחורות.

מעבר הנוסעים בארז נסגר באופן מוחלט באותו חודש. לאחר עתירה שהוגשה לבג"ץ על ידי עמותת רופאים לזכויות אדם ועמותת גישה ונדחתה על ידו, קבעה ישראל כי תתיר מעבר אנשים רק כ"מחוות הומניטאריות". נסיון של שנתיים מלמד כי גם במקרים הומניטאריים מובהקים מונעת ישראל את המעבר, בין היתר במקרים של משפחות שנמנע מהן להיפגש עם יקיריהן ושל פצועים וחולים הזקוקים לטיפול רפואי דחוף שאינו בר השגה בתוך הרצועה. מדיניות זו חמורה במיוחד בהתחשב במצבה הקשה של מערכת הבריאות ברצועה אף לפני המצור, בשל העדר השקעה בתשתיות ובהכשרת רופאים וצוות רפואי במשך שנים ארוכות. בתקופת המצור הדרדר מצבה של מערכת זו עוד יותר בשל מחסור בציוד רפואי, בתרופות וברכבי הצלה וכן הפסקות חשמל תכופות וממושכות.

מעבר רפיח בגבול עזה-מצרים נסגר אף הוא ביוני 2007 ומאז נותר, ככלל, סגור.  זאת למעט מקרים שבהם מאפשרת מצרים, בתיאום עם חמאס, את פתיחתו לפרקי זמן קצובים ובלתי סדירים באופן שאינו עונה על הצרכים של אוכלוסיית עזה.

ב-19 בספטמבר 2007 החליט הקבינט הביטחוני הישראלי להגדיר את רצועת עזה כ"ישות עוינת". ישראל גורסת כי החלטה זו מאפשרת לה לנקוט צעדי ענישה שונים נגד תושבי הרצועה בתגובה על ירי רקטות קסאם לעבר ישראל, ובהם גם צמצום אספקת החשמל והדלק מישראל לרצועה.

בחודש אוקטובר 2007 עתרו פלסטינים תושבי עזה וארגונים ישראליים ופלסטיניים לזכויות האדם, בהם בצלם, נגד הקיצוץ באספקת החשמל והדלק. בעתירה נטען כי הקיצוץ יגרום לפגיעה הומניטארית נרחבת, עד כדי סיכון חיי אדם. בסוף ינואר 2008 דחה בג"ץ את העתירה ואפשר את הקיצוץ באספקת החשמל והדלק. בג"ץ קיבל את טענת המדינה כי חלק מהדלק המועבר משמש בפועל למטרות שונות של ארגוני טרור ברצועה וכי הצמצום בו יפגע בתשתיות הטרור. כמו כן התקבלה טענת המדינה כי הצרכים ההומניטאריים הבסיסיים של תושבי הרצועה לא יפגעו כתוצאה מהקיצוץ. מאז אפשרה ישראל הכנסה של עד 63% בלבד מכמות הדלק התעשייתי הדרוש להפעלת תחנת הכוח ברצועת עזה ומחודש נובמבר 2008 אסרה על הכנסתו כליל למשך ארבע חודשים. דלק זה נועד באופן בלעדי להפעלת תחנת הכוח ברצועה וממומן על ידי האיחוד האירופי. בנוסף צמצמה ישראל את כמויות הבנזין, הסולר וגז הבישול הנכנסים לרצועה.

המחסור בדלק משפיע ישירות על יכולת הפקת החשמל ברצועה ועל מערכות המים והביוב התלויים באספקתו להפעלת המשאבות. כדי להתמודד עם המחסור הקבוע, נאלצת החברה להפקת חשמל בעזה (GEDCo) להשבית את זרם החשמל באזורים שונים ברצועה מדי יום למספר שעות. האיסור שמטילה ישראל על הכנסת סחורות לרצועה, בניהן חלקי חילוף לתחזוקת מערכת החשמל, גורם לשיבושים וחסרים נוספים.

צעדים נוספים דרדרו את כלכלת עזה, שמצבה היה קשה ביותר גם בתקופה שקדמה למצור. ישראל צמצמה באופן חד את כמות הסחורות שהיא מאפשרת להכניס לרצועה וככלל אוסרת על הייצוא ממנה.

על פי נתוני האו"ם, בשנתיים שחלפו מאז הטלת המצור נכנסו בממוצע 112 מטענים ביום מישראל לרצועה (מטען=משאית עם נגרר אחד) בהשוואה לממוצע של 583 מטענים ביום לפני הטלתו. לאחר מבצע "עופרת יצוקה" נרשמה עליה מסוימת בממוצע המטענים שנכנסו ביום לרצועה, אולם רובן נושאות מזון וסיוע הומניטארי. על ייבוא חומרי גלם לתעשייה וחומרי בניין  נאסר כליל מיוני 2007. מדו"ח שפרסם הצלב האדום עולה כי בחודש מאי 2009 נכנסו רק 2,662 משאיות של סחורות לרצועה, ירידה של 80% בהשוואה ל-11,392 משאיות שנכנסו באפריל 2007. כמות זו, על פי הצלב האדום, נמוכה בהרבה ממה שנדרש כדי למלא את צרכי האוכלוסייה.

בנוסף להגבלות על הייבוא, אסרה ישראל על הייצוא מהרצועה באופן כמעט מוחלט. 147 מטענים של פרחים ותותים יוצאו מהרצועה מאז הטלת המצור בהשוואה לממוצע חודשי של מעל 1000 מטענים בתקופה שקדמה לו.

המחסור במוצרי יבוא בסיסיים יחד עם האיסור על היצוא, הביאו לקריסת הפעילות הכלכלית ברצועה. 90% מבתי העסק שפעלו בענף התעשייה ברצועה נסגרו והיתר נאלצו לצמצם את היקף פעילותם. הצלב האדום דיווח לאחר מבצע "עופרת יצוקה" על סגירתם של 3,750 בתי עסק ועל פיטוריהם של כארבעים אלף איש המהווים 94% מסך העובדים בהם.

כמו כן, מידלדל מאוד מלאי מוצרי המזון המיובאים ומחיריהם מרקיעים שחקים בעוד שפירות וירקות שהיו מיועדים לייצוא נמכרים בשווקי עזה במחירי הפסד. אולם גם אלה נמצאים מחוץ להישג ידן של משפחות רבות ברצועה, בשל שיעורי העוני הגבוהים.

כחלק ממדיניות המצור, צמצמה ישראל את טווח הדייג המותר מ- 12 ל-3 מיילים ימיים ובכך היא מונעת מדייגיה להגיע למצבור דגה עשיר. כך נפגעת יכולתם של אלפי הדייגים והמועסקים בתעשיות הנלוות ובני משפחותיהם להתפרנס ומתושבי הרצועה נמנע מקור מזון חיוני. בנוסף, הרחיב צה"ל במאי 2009 את אזורי החיץ סמוך לאזורי הגבול עמה מ- 150 מטרים שנקבעו אחרי ההתנתקות ללמעלה מ- 300 מטרים. המשמעות היא פגיעה קשה נוספת בחקלאי הרצועה המהווים למעלה מרבע מאוכלוסייתה, ולפחות 30% מאדמותיהם מצויות סמוך לאזורי הגבול.

כתוצאה ממדיניות המצור על הרצועה התפתחה בשנים האחרונות כלכלת מנהרות המחברות בין דרום הרצועה לרפיח המצרית. סחורות רבות ושונות הוכנסו בשנים אלה לרצועה באמצעות המנהרות, שממשלת חמאס מפקחת על פעולתן וגובה מסים ממפעיליהן. בנוסף למוצרי צריכה, פלסטינים מבריחים דרך חלק מהמנהרות אמצעי לחימה מסוגים שונים, כולל רקטות. בעקבות הרחבת פעילות המנהרות דווח בשנת 2008 על חזרתם לשווקים של מוצרים שונים, ועל ירידה מסוימת במחיריהן של סחורות כתוצאה מהגידול בהיצע. עם זאת, הכנסתן של סחורות בדרך זו אינה יכולה להוות תחליף הולם לפעילות כלכלית יציבה של הרצועה.

במהלך מבצע "עופרת יצוקה", שהתקיים בין ה- 27.12.2008 ל- 18.1.2009, גרמה ישראל, בנוסף לפגיעה הקשה באוכלוסייה האזרחית, נזקים כבדים למבני מגורים, למפעלי התעשייה ולחקלאות וכן לתשתיות החשמל, התברואה, המים והבריאות שהיו עוד קודם לכן על סף קריסה. במהלך ימי המבצע, הגיע המחסור בחשמל ברצועה ל- 75%, כחצי מליון מתושבי עזה היו מנותקים ממים זורמים וביוב זרם ברחובות.

סגירת המעברים בפני כניסת סחורות מונעת עד היום את שיקום התשתיות החיוניות שנפגעו במהלך המבצע. בין היתר, סובלים כ-90% מהאוכלוסייה מהפסקות חשמל שנמשכות בין ארבע לשמונה שעות בכל יום ולכ- 10,000 תושבים בצפון הרצועה אין גישה למים זורמים. כמו כן, לא ניתן לבנות מחדש את 3,450 בתי המגורים שנהרסו ואת 2,879 הבתים שניזוקו. כ-20,000 עקורים גרים בצפיפות בדירות שכורות, אצל קרובים או באוהלים. מערכת הבריאות ברצועה, שנאלצה להתמודד במהלך המבצע הצבאי ולאחריו עם אלפי פצועים ועם נזקי ההתקפות הישראליות כנגד הצוותים והמתקנים רפואיים, נפגעה אנושות.

המצור המתמשך ומבצע "עופרת יצוקה" העמיקו את העוני והאבטלה ברצועה. לפי סקר שערך הצלב האדום במאי 2008, מעל 70% מתושבי עזה חיים בתנאי עוני, עם הכנסה חודשית של פחות מ-250$ למשפחה של 7-9 נפשות (דולר אחד לכל בן משפחה ליום). 40% מהמשפחות בעזה חיות בעוני עמוק עם הכנסה חודשית של פחות מ-120$ (חצי דולר לבן  משפחה ליום).

75% מתושביה, יותר מ- 1.1 מליון בני אדם, סובלים כיום מחוסר ביטחון תזונתי בהשוואה ל- 56% אשתקד ותלותם בסיוע מן החוץ גדלה מ-5% בתקופה שקדמה למצור ל-26%  בשנת 2009. על פי נתוני הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה, ברבע הראשון של שנת 2009, 41.5% מכוח העבודה בעזה היו מובטלים ואצל בני פחות משלושים הגיעה האבטלה לכמעט 60%.