כביש 443

כביש 443, המחבר בין ירושלים לשפלה ולגוש דן, שימש בעבר כציר התנועה הפלסטיני המרכזי בדרום מחוז רמאללה וכעורק התנועה הראשי בין עיר המחוז לקבוצת הכפרים הפלסטיניים שמדרום-מערב לעיר. עוד לפני תחילת האינתיפאדה השנייה הרחיבה ישראל את הכביש, תוך שימוש באדמות הכפרים, והפכה אותו לכביש בעל ארבעה מסלולים. הפקעת האדמות לצורך הרחבת הכביש נעשתה בטענה כי הדבר נחוץ לצרכי אוכלוסיית האזור והשימוש בכביש הובטח לתושבי הכפרים.

סרטון וידאו בנושא

למרות ההבטחה, אסרה ישראל בשנת 2002 על פלסטינים לנוע ברכב וברגל לכל מטרה שהיא בכ-14 ק"מ מהכביש, הנמצאים בתחומי הגדה המערבית. בכלל זה נאסרו העברת סחורות לשימוש הכפרים הפלסטיניים והשימוש בו במקרים רפואיים דחופים. בעקבות זאת נותר נתיב תנועה אחד בלבד המחבר בין הכפרים שמדרום מערב לכביש לרמאללה. נתיב חלופי זה הוא דרך משובשת ומפותלת העוברת במנהרה מתחת לכביש, בין הכפרים השונים ובתוכם. דרך זו, הארוכה פי כמה מהכביש המקורי, משרתת את כל 35 אלף תושבי הכפרים שמשני צידיו של הכביש.

האיסור על נסיעת פלסטינים בכביש 443 לא עוגן מעולם בצו או בכל דרך חוקית אחרת, אך הוא יושם בפועל ביעילות רבה: תחילה באמצעות חסימות פיזיות - שערי ברזל, קוביות בטון ומחסומים, או שילוב של כל אלה - ולאחר מכן גם באמצעות סיורים של הצבא שהענישו פלסטינים שנתפסו נוהגים או הולכים בכביש, במטרה להבהיר לתושבים כי נסיעתם בכביש אסורה. מאוחר יותר הצטרפה גם משטרת ישראל למנגנוני אכיפת האיסור והחלה לרשום דוחות ולהטיל קנסות על פלסטינים שעשו שימוש בכביש, בעילות שונות. בשני קצותיו של הכביש, בהם הוא נכנס לשטח מדינת ישראל או לשטח השיפוט של ירושלים, מוצבים מחסומים המאוישים בקביעות שבהם נבדקים כלי הרכב החולפים (מחסום מכבים ומחסום עטרות).

היציאה החסומה מהכפר בית עור אל-פוקא לכביש 443. צילום: בצלם.

התנועה בכביש 443 חיונית ביותר לתושבי הכפרים: עבור רבים מהתושבים זהו ציר הגישה המרכזי לאדמותיהם החקלאיות, המצויות משני צידי הכביש, וכן ציר הגישה המרכזי לרמאללה. ברמאללה נמצאים מרכזים עסקיים ושירותים מסחריים בהם תלויים תושבי הכפרים לפרנסתם; שירותי חירום; שירותי בריאות וחינוך ושירותים סוציאליים - כולל בתי חולים ובתי ספר, וכן קרובי משפחה וחברים של רבים מתושבי הכפרים. בנוסף גרם איסור התנועה על הכביש לסגירתם של למעלה ממאה עסקים קטנים שפעלו לאורכו, בהם סוחרי ריצוף, מוכרי צמחי נוי, רהיטים ומסעדות.

בעקבות ביקורת רבה שנמתחה על סגירת הכביש בפני פלסטינים, החלה ישראל בסלילתם של שלושה כבישים אותם היא מכנה "כבישי מרקם חיים", שנועדו לשמש חלופה שתחבר את כפרי האזור לעיר המחוז רמאללה. אולם, לצורך סלילת כבישים אלו הפקיעה ישראל אדמות נוספות מהכפרים הסובבים את הכביש ומתושביהם. יתר על כן, כבישים חלופיים אלו אינם עונים על צרכי התושבים באזור שכן התוואי שנקבע להם ארוך ומחייב מעבר בין כל כפרי הסביבה, ועל כן אין הם מהווים חלופה הולמת לכביש ראשי ומרכזי כגון 443. בנוסף, נועדו כבישים אלה להנציח את המצב הקיים ולאפשר לישראל להמשיך ולאסור על פלסטינים לנסוע בכביש הראשי, העובר באדמותיהם, שאת הפקעתן הצדיקה ישראל בטענה שהכביש ישמש גם את בעליהן.

האיסור על נסיעת כלי רכב פלסטיניים בכביש 443 פוגע, אם כן, פגיעה חמורה בזכותם של התושבים הפלסטינים לחופש תנועה, ובעקבות כך גם ביכולתם לממש זכויות בסיסיות אחרות כגון הזכות לבריאות, הזכות לעבודה, הזכות לחיי משפחה וחברה והזכות לחינוך. הכבישים החלופיים שסוללת ישראל כתחליף לכבישים ראשיים פוגעים פגיעה נוספת בזכות הקניין של תושבי הכפרים באזור.

מפת כביש 443. היציאות מהכפרים הפלסטיניים נחסמו. מפה מלאה

לישראל הזכות ואף החובה להגן על חייו של כל אדם הנמצא בשטח הנתון לשליטתה האפקטיבית, כולל השטחים הכבושים. בידי ישראל נתונה גם הסמכות להטיל הגבלות על חופש התנועה של תושבי השטחים הכבושים, אך זאת רק אם הגבלה זו הכרחית משיקולי ביטחון או צורך צבאי ובכפוף לעקרון המידתיות. יחד עם זאת, נראה כי איסור הנסיעה על כביש 443 נועד לשרת אינטרסים זרים, ובהם, בראש וראשונה, סיפוחו בפועל לישראל של הכביש, המשמש כציר מרכזי לנסיעה מהירה בין שתי נקודות בתוך ישראל (ירושלים וגוש דן). אילו הייתה ישראל מעוניינת בתום לב רק בהגנה על חייהם של ישראלים הנוסעים בכביש, מבלי לספח אותו לשטחה, יכולה הייתה להגביל או אף לאסור את נסיעתם של ישראלים בכביש, תוך פיתוח כבישים ואמצעי תחבורה חלופיים בתוך שטחה שלה.

בנוסף, מהווה איסור התנועה על כביש 443 הפרה בוטה של המשפט הבינלאומי האוסר על הטלת עונשים קולקטיביים. לטענת ישראל, הגבלות התנועה מוטלות כחלק ממאבקה המתמשך באיומים ביטחוניים ותכליתן היא מניעה ולא ענישה. עם זאת, הרוב המכריע של הסובלים מהאיסור אינו נחשד באופן אישי באיום על ביטחון ישראל. איסור זה גם נגוע באפליה גזעית המבוססת על מוצאם הלאומי של המבקשים לנוע בכביש, האסורה אף היא על-פי המשפט הבינלאומי.

בחודש יוני 2007 עתרו תושבים משישה כפרים הסמוכים לכביש לבג"ץ, באמצעות האגודה לזכויות האזרח, בדרישה להסיר את החסימות המונעות גישה מהכפרים לכביש ולפתוח את הכביש לשימוש פלסטינים. בתגובה הודיע הצבא כי יאפשר את תנועתם של שמונים כלי רכב מהכפרים העותרים על הכביש. על-פי הודעת הצבא, תנועת כלי הרכב תתאפשר בשעות האור בלבד, ואילו השימוש בכביש בשעות החשיכה יתאפשר בתיאום מראש עם המנהל האזרחי בלבד, וכמענה לצרכים הומניטאריים. עליית כלי הרכב לכביש תתאפשר דרך מחסום הסמוך לכפר ח'רבת'א אל-מיסבח, עד לכפר אל-ג'יב - שם אמורים כלי הרכב הפלסטינים לעבור ל"כבישי מרקם חיים" נוספים המחברים את הכפר לאזור רמאללה. ההסדר המוצע אמור היה להיות בתוקף החל מחודש אוקטובר 2007 ועד חודש מאי 2008, אז יבחן הצבא מחדש את נחיצותו.

ההסדר המוצע היה מאפשר אמנם תנועה חלקית של תושבי הכפרים השוכנים לצדי כביש 443 לרמאללה וממנה, אך אין בו משום פתרון מספק ולמעשה הוא אינו משנה את המצב העקרוני בו מטיל הצבא איסורים והגבלות על תנועת פלסטינים בכביש. בשל הגבלת מספר כלי הרכב הפלסטיניים שיורשו לנוע על הכביש במסגרת ההסדר, ובשל הגבלת השימוש בכביש לשעות האור בלבד, ימשיכו רבים מהתושבים לסבול ממצב שאינו מאפשר להם מימוש ראוי של זכויותיהם הבסיסיות ביותר לשגרת חיים הכוללת הגעה סדירה לעבודה, נגישות לשירותים שונים וביקורי משפחה. לפיכך דחו התושבים את הצעת הצבא והעתירה עודה תלויה ועומדת בבג"ץ.

כביש 443 הינו דוגמה אחת למשטר איסורי התנועה שישראל מטילה על כלי רכב פלסטיניים בכבישים שונים בגדה. בצלם קורא לרשויות ישראל להסיר לאלתר את איסור הנסיעה בכביש 443 ולאפשר לתושבי הכפרים הסמוכים, ולכלל הציבור הפלסטיני, שימוש חופשי בכביש במשך כל שעות היממה. כמו כן קורא בצלם לישראל להסיר איסורים דומים המוטלים על כבישים אחרים בגדה, ובהם כביש 557, המוביל ממחסום חווארה לכפרים בית פוריכ ובית דג'ן, ולהתנחלות אלון מורה, במחוז שכם, וכביש 90 ("כביש הבקעה") המהווה את ציר התנועה העיקרי מצפון בקעת הירדן לדרומה.