פרוטוקול פריס

המסגרת בה נקבעו היחסים הכלכליים בין ישראל לרשות הפלסטינית לתקופת הביניים היא "פרוטוקול פריס," שנחתם במאי 1994 והיווה חלק מהסכם אוסלו א' שנחתם כמה שבועות מאוחר יותר. מודל היחסים שנקבע בפרוטוקול זה מכונה "איחוד מכס," ואפיונו העיקרי הוא היעדר גבולות כלכליים בין השותפים לאותו איחוד. המשמעות המעשית של בחירת מודל זה היתה שימור היחסים הכלכליים ששררו עד אז, דהיינו, שימור האינטגראציה והתלות הכלכלית של המשק הפלסטיני בזה הישראלי. ישראל והרשות הפלסטינית הסכימו בפרוטוקול על קיום גבול חיצוני משותף בתקופת הביניים, ביחס לסחורות שמקורן במדינות אחרות. ישראל תגבה את מסי הייבוא שיוטלו על אותן סחורות, ולאחר מכן תעביר לרשות הפלסטינית את הכספים ממיסוי סחורות שהיו מיועדות לשטחים. על פי הפרוטוקול, ישראל רשאית לקבוע ולשנות באופן חד צדדי את שיעור המסים שיוטלו על הסחורות המיובאות. בנוגע למס ערך מוסף, נקבע כי ישראל תעביר לרשות הפלסטינית, על בסיס התחשבנות חודשית, את הכספים שהיא גבתה בעבור סחורות או שירותים שנמכרו בישראל ונועדו לצריכה בשטחים.

סוג יחסים זה - להבדיל מהפרדה כלכלית או הקמת אזור סחר חופשי - היה עדיף לישראל, שרצתה להימנע מקביעת גבול כלכלי בינה לבין הרשות הפלסטינית, דבר שהיה מעניק לרשות הפלסטינית סממן מובהק של ריבונות והיה יוצר תקדים מחייב לקראת הסדר הקבע. לרשות הפלסטינית לא היתה ברירה אלא לקבל את המודל עליו הוסכם בסופו של דבר בפרוטוקול, שכן ישראל התנתה את המשך הכניסה של פלסטינים לשוק העבודה הישראלי, בקבלתו. זאת, בשעה שהרשות הפלסטינית לא יכלה לספק מקומות תעסוקה חלופיים בתחומה, לאותם עשרות אלפי עובדים שהועסקו בישראל.

מלבד זאת, פרוטוקול פריס העביר לרשות הפלסטינית שורה של סמכויות בתחום המדיניות הכלכלית, כמו הסמכות להטיל מסים ישירים ועקיפים, לקבוע מדיניות תעשייתית, להקים רשות מוניטרית שתטפל בתיווך הפיננסי, ולהעסיק עובדים במגזר הציבורי. כמו כן, קבע הפרוטוקול את ביטולן ההדרגתי של ההגבלות על ייצוא תוצרת חקלאית מהשטחים לישראל, שהיו בתוקף עד אז והגנו על החקלאים הישראלים מתחרות.

היחסים הכלכליים שעוצבו בפרוטוקול פריס הבליטו את פער העוצמה - שהיה קיים מלכתחילה - בין ישראל והרשות הפלסטינית. פער זה בא לידי ביטוי באופן בולט בארבע השנים הראשונות ליישומו, תחת הנסיבות - שלא נצפו בעת חתימתו - של פיגועי התאבדות והטלת סגר מוחלט על השטחים לתקופות ממושכות:

איחוד המכס עליו הוסכם, נתן לישראל שליטה בלעדית על הגבולות החיצוניים ועל גביית מסי הייבוא והמע"מ. שליטה זו מעניקה לישראל אפשרות לעכב את העברת המסים שגבתה עבור הרשות הפלסטינית, או לאיים בכך, כאמצעי לחץ וענישה, כפי שאכן קרה בקיץ 1997.

לפי ההסכם, המסחר הפלסטיני עם העולם ימשיך להתנהל דרך נמלי הים והתעופה הישראלים, או דרך מעברי הגבול המחברים את הרשות הפלסטינית עם מצרים וירדן, הנשלטים אף הם על-ידי ישראל. תלות זו של הפלסטינים בקבלת אישור מישראל לצורך קיום המסחר גורמת לנזקים אדירים לכלכלה הפלסטינית בכל פעם שישראל מטילה סגר מוחלט על השטחים ומבטלת את כל האישורים, כפי שקרה בתדירות גבוהה בין השנים 1997-1994.

למרות שמסגרת איחוד המכס נועדה להבטיח זרימה חופשית של עובדים, פרוטוקול פריס לא מנע מישראל במפורש לאסור כניסת עובדים לתחומה. במשך ארבע השנים הראשונות ליישום ההסכם הטילה ישראל סגר מוחלט על השטחים לתקופות ממושכות, דבר שגרם לנפילה משמעותית בהכנסה של האוכלוסייה הפלסטינית מעבודה בישראל, ולעלייה ניכרת בעוני ובאבטלה.

למרות ערעור היחסים בין ישראל לרשות הפלסטינית בעקבות אינתיפאדת אל-אקצא, מסגרת היחסים הכלכליים בין שני הצדדים, כפי שנקבעה בהסכם פריס, נותרה על כנה עד היום. אולם, בסוף שנת 2000, הפסיקה ישראל באופן חד צדדי את העברת הכספים שנגבו על-פי הסכם עבור הרשות הפלסטינית בגין מסי יבוא ומע"מ. צעד זה פגע קשות ביכולת התפקוד של כל המערכות הציבוריות בשטחים. בתחילת שנת 2003, בעקבות לחצים כבדים שהפעילו גורמים בינלאומיים, חזרה ישראל להעביר את הכספים המגיעים לרשות הפלסטינית על-פי ההסכם, לרבות הכספים שנגבו בשנים 2001 ו-2002.