בקעת הירדן וצפון ים המלח

בקעת הירדן היא הרצועה המזרחית של הגדה המערבית, המשתרעת לאורך כ-120 ק"מ, מאזור עין גדי שליד ים המלח בדרום, ועד לקו הירוק, מדרום לבית שאן, בצפון. רוחב הרצועה כ-15 ק"מ. בשטח זה חיים כיום מעל 47,000 פלסטינים, בכעשרים יישובי קבע, לרבות העיר יריחו, ואלפים ספורים ביישובים ארעיים . כל ממשלות ישראל מאז כיבוש הגדה ראו ברצועה זו את "גבולה המזרחי" של ישראל ושאפו לספחה לשטח המדינה. על-מנת לחזק את אחיזתה באזור, הקימה ישראל בבקעה, החל בראשית שנות השבעים, 26 התנחלויות ועוד חמש היאחזויות נח"ל, בהן חיים כיום כ-7,500 תושבים .

במהלך השנים הוכרז רוב שטחה של רצועה זו כאדמות מדינה וצורף לשטח השיפוט של המועצות האזורית ערבות הירדן ומגילות, במסגרתן פועלות רוב ההתנחלויות באזור. במסגרת הסכמי אוסלו, הוגדרה רצועה זו, למעט מובלעת הכוללת את העיר יריחו ושטחים המקיפים אותה, כשטח C , בו שולטת ישראל שליטה מלאה. לאחרונה הצהיר אהוד אולמרט, ממלא מקום ראש הממשלה, בראיון טלוויזיוני, כי בקעת הירדן תישאר בשליטת ישראל בכל הסדר עתידי.

מכשול ההפרדה המזרחי, שתכננה שישראל לבנות לאורך גבולה המערבי של בקעת הירדן, נפסל בשל ביקורת בינלאומית חריפה, ובעקבות פסק הדין של בג"ץ מיוני 2004. אולם, מה שנמנע מישראל להשיג באמצעי זה, השיגה המדינה בדרך אחרת. מאז שנת 2005 אוכפת ישראל בבקעת הירדן משטר של הגבלות תנועה קשות על האוכלוסייה הפלסטינית. משטר זה בא להחליף את המכשול הפיסי שהקמתו נפסלה. המצב שיצר צה"ל בבקעה זהה כמעט לחלוטין למצב השורר ב"מרחב התפר" שבין מכשול ההפרדה לקו הירוק.

ממערב לבקעת הירדן הקימה ישראל בשנים האחרונות ארבעה מחסומים קבועים. במהלך 2005 החמיר הצבא בצורה ניכרת את ההגבלות המוטלות על מעבר פלסטינים במחסומים אלה ואיפשר מעבר רק לתושבי בקעת הירדן על סמך הצגת תעודת זהות, בתנאי שהמען הרשום בה הוא אחד מכפרי הבקעה. שאר תושבי הגדה נדרשים להציג במחסומים אלה היתר מיוחד המונפק על-ידי המינהל האזרחי. ללא היתר מאפשר צה"ל את המעבר רק ב"מקרים הומניטאריים". איסור זה אינו חל על כניסת תושבי הגדה לעיר יריחו, אולם הנסיעה מיריחו צפונה לשאר חלקי הבקעה נאסרה על הפלסטינים ובהם תושבי יריחו עצמם, למעט בעלי היתרים. "פלסטינים הנתפסים בבקעה ללא היתר", לפי דובר צה"ל, "מועברים לידי המשטרה".

מדיניות ניתוק הבקעה התבצעה מבלי שהוחלט על כך בממשלה ומבלי שהדבר יובא לידיעת הציבור. אולם בתשובתו לפניית בצלם בעניין, מינואר 2006, מבחין דובר צה"ל שוב ושוב בין "שטחי יהודה ושומרון" לבין "הבקעה". מהבחנה זו עולה כי ישראל אינה רואה בבקעה יחידה טריטוריאלית אחת עם שאר הגדה המערבית. בצלם פנה ליועץ המשפטי של צה"ל בגדה המערבית על מנת לברר במה מעוגנת הבחנה זו, והאם הוצאו צווים צבאיים כלשהם להסדרת סגירתם של שטחים בפני האוכלוסייה הפלסטינית ומעצרם של פלסטינים השוהים בהם ללא היתר. עד היום לא התקבל מענה לפנייה זו.

ניתוק הרצועה המזרחית משאר הגדה המערבית פוגע פגיעה קשה בזכויות האדם של פלסטינים רבים. כביש מספר 90, החוצה את האזור לכל אורכו, שימש בעבר ציר תנועה ראשי בין צפון הגדה לבין יריחו ולגשר אלנבי, בו פועל המעבר היחיד בין הגדה לירדן ולשאר העולם. עם פרוץ האינתיפאדה אסר הצבא על נסיעת כלי רכב פרטיים בכביש זה, אולם מוניות וכלי רכב שהצטיידו בהיתר המשיכו לנסוע בו. מאז סגירת הבקעה, במהלך 2005, מופנית כל תנועת כלי הרכב הפלסטיניים לכבישים משניים, תוך ייקור עלויות הנסיעה והארכה מיותרת שלה.

פלסטינים המתגוררים מחוץ לבקעה, שבבעלותם אדמות חקלאיות בתחומה, הופרדו מאדמותיהם. בנוגע לאוכלוסייה זו מסר דובר צה"ל כי "לא קיים נוהל פרטני... אולם מעברם של אלו מתאפשר, ככל תושבי הגדה, על בסיס היתרים... בהתאם לנהלים הקבועים בנושא". נהלים אלה מעולם לא פורסמו. מתחקיר שערך בצלם עולה כי כתוצאה מסגירת הבקעה איבדו את מקור פרנסתם פלסטינים רבים החיים בכפרים הגובלים בבקעה ואשר הועסקו בעבודות חקלאיות בשטחה.

צה"ל מונע מתושבי הכפרים הפלסטיניים שמצפון למובלעת יריחו לארח בני משפחה וחברים המתגוררים מחוץ לבקעה וביריחו. עריכת אירוע רב משתתפים, כגון חתונה או לוויה, הפכה למשימה כמעט בלתי אפשרית. נשים שנישאו לתושבי הבקעה ועברו לחיות בתחומה מבלי לשנות את סעיף המען בתעודת הזהות אינן יוצאות משטח הכפרים, מחשש שאם יעשו כן לא יורשו לשוב לבתיהן. ספקי שירותים רבים חדלו להגיע לכפרים אלה.

באפריל 2007 הודיע משרד הביטחון, בעקבות פניה של האגודה לזכויות האזרח, כי החל מסוף מאי 2007 יבוטלו איסורי התנועה המונעים את כניסתם של פלסטינים לבקעת הירדן. בהודעה שנשלחה לאגודה לזכויות האזרח מלשכת שר הביטחון נמסר כי בתום בחינה מחודשת באשר לצורך בהמשך הטלת מגבלות התנועה בבקעה הוחלט, כי מגבלות התנועה יוסרו כך שהכניסה לאזור בקעת הירדן תתאפשר לכלל תושבי הגדה, בכפוף לבידוק בטחוני בנקודות הבידוק השונות. בהודעה לא נאמר מה הייתה ההצדקה להטלת ההגבלות מלכתחילה.
מעקב של בצלם אחר החלטה זו העלה כי היא יושמה רק בנוגע למעבר של הולכי רגל ושל נוסעים בתחבורה ציבורית וכי נהג הרכב הציבורי צריך היתר על מנת להכניס את רכבו לבקעה. הכניסה אל הבקעה בכלי רכב פרטי מותנית גם כיום בהצגת היתר מיוחד . זאת ועוד, ההחלטה יושמה רק בשניים מהמחסומים - תיאסיר וחמרה, בצפון הבקעה - שזמן ההמתנה בהם הוא בדרך כלל ארוך במיוחד. תנאי המעבר בשני המחסומים האחרים - גיתית, וייט " ב - לא השתנו .

בנוסף לאיסורי התנועה שישראל אוכפת באזור בקעת הירדן, הטילה ישראל במאי 2007 איסור גורף על כניסת פלסטינים לאזור צפון ים המלח, המצוי בשטח הגדה המערבית. איסור זה נאכף באמצעות מניעת מעברם של פלסטינים במחסום "אלמוג". ים המלח הוא כידוע אתר טבע ונופש ייחודי ביותר. חלקו הצפון-מזרחי של ים המלח שימש, במשך שנים רבות, כאזור הנופש העיקרי של תושבי הגדה. אולם, חופים אלה נותקו מיתר שטחה של הגדה, לרבות מבקעת הירדן, וכיום צה"ל אוסר על פלסטינים לבקר בהם. בשנים האחרונות הותר המעבר במחסום אלמוג, בדרך כלל, רק לבעלי היתר עבודה בהתנחלויות הסמוכות והיתרי כניסה לישראל . החל מחודש מאי 2007 אוסרת ישראל את המעבר גם על אלו האחרונים. בשיחת טלפון שנערכה עם מנהל אתר הנופש עין פשחה, בצפון ים המלח, הובהר לבצלם כי לאתר נמסרות מפעם לפעם הוראות מהצבא האוסרות על כניסת פלסטינים לאתר הנופש, למעט בעלי היתרי כניסה לישראל. אלה נדרשים להציג את ההיתר בשער הכניסה לאתר . ים המלח הוא גם משאב כלכלי ממדרגה ראשונה, בתחומי התעשייה והתיירות, אך מאז ראשית הכיבוש, מונעת ישראל מן הפלסטינים לנצלו, באמצעות הגבלות שהיא מטילה.

המשטר שאוכפת ישראל ברצועה המזרחית, יחד עם התבטאויותיהם של נושאי תפקידים בכירים בסוגיה זו, מרמזים כי המניע למדיניותה של ישראל אינו בטחוני אלא מדיני: סיפוחו של אזור זה דה-פקטו לשטחה. סיפוח זה, בדומה לסיפוח דה פקטו של שטחים נרחבים אחרים שממערב למכשול ההפרדה, מהווה הפרה בוטה של זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית.