הכלכלה הפלסטינית בתקופת הסכמי אוסלו: 2000-1994

בניגוד לציפיות האופטימיות המנוסחות בהקדמה לפרוטוקול פריס, בין השנים 1997-1994 חלה הרעה משמעותית במצבה של הכלכלה הפלסטינית, שהתבטאה בהתדרדרות חדה ברמת החיים של האוכלוסייה. הסיבה המרכזית להרעה זו היתה מדיניות הסגר שמיישמת ישראל ברציפות מאז 1993, ובעיקר הטלת סגר מוחלט פעמים רבות בין 1994 ועד סוף 1997. בהתאם לכך, בשנים 1998 ו-1999, בהן ישראל לא הטילה סגר מוחלט, התאוששה הכלכלה הפלסטינית במידה מסוימת, אם כי היא לא חזרה למצבה ערב הסכמי אוסלו.

ההשלכה המשמעותית ביותר של מדיניות הסגר היתה העלייה החדה באבטלה, עקב איבוד מקומות העבודה בישראל. בעוד שב-1992 כ-30 אחוזים מכוח העבודה בשטחים הועסק בישראל, ב-1996 ירד נתח זה לכ-7 אחוזים בלבד. בשנה זו, רמת האבטלה הממוצעת בשטחים הגיעה לשיא של 32.6 אחוזים מכוח העבודה. במהלך ימים של סגר מוחלט, עלתה האבטלה עד ל-70 אחוזים ברצועת עזה ול-50 אחוזים בגדה המערבית. במחצית הראשונה של1999 עמד שיעור האבטלה בשטחים על כ-24אחוזים מכוח העבודה. למרות השיפור שחל, חשוב לציין כי רמת האבטלה כיום היא עדיין גבוהה במיוחד. לשם השוואה, שיעור האבטלה בישראל במהלך שנת 1999 עמד על כ-9 אחוזים, נתון שנתפס בציבור הישראלי כחמור.

מדיניות הסגר הקשתה על ייצוא של מוצרים חקלאיים ותעשייתיים פלסטיניים לישראל ולשאר העולם. כך, כתוצאה מהסגר המוחלט שהוטל על השטחים בחודשים אוגוסט- ספטמבר 1997 בלבד, הגיעו ההפסדים בסחר הפלסטיני ל-50מיליון דולר. המסחר בתוצרת חקלאית נפגע במיוחד ממדיניות הסגר משום שמוצרים רבים אינם נשמרים במשך תקופות ההמתנה עד לפתיחת הגבול, או שיש צורך בהוצאות איחסון גבוהות.

נזק נוסף הנובע ממדיניות הסגר הוא הניתוק בין רצועת עזה לגדה המערבית. הסגר צמצם באופן משמעותי את המסחר בין שני האזורים, ופגע בהישגים של החקלאות והתעשייה הפלסטיניות, עקב היעדר היכולת לנצל את היתרונות היחסיים של כל אזור. לדוגמה, אם לפני התחלת מדיניות הסגר ב-1993, כ-50 אחוזים מכלל הסחורות שיוצרו בעזה שווקו בגדה המערבית, במהלך 1995 ירד נתון זה ל-8 אחוז בלבד. כאמור, ההימנעות מהטלת סגרים מוחלטים ממושכים בשנים 1998 ו-1999, הקטינה במידה מסוימת את הנזק מניתוק זה. שיפור נוסף צפוי להתרחש כתוצאה מפתיחת המעבר הבטוח הדרומי באוקטובר 1999, המאפשר תנועה יותר חופשית בין עזה לגדה.

הפגיעה האנושה של מדיניות הסגר בכלכלה הפלסטינית באה לידי ביטוי מובהק בצניחת התל"ג (תוצר לאומי גולמי) הפלסטיני, שהוא האינדיקטור הכלכלי הכוללני ביותר. כך, בין סוף 1992 לסוף 1997, ירד התל"ג הריאלי בשטחים בשיעור של כ-20 אחוזים. אם מביאים בחשבון את גידול האוכלוסייה באותה תקופה (שהיה כששה אחוזים בכל שנה), הירידה הסתכמה בכ-37 אחוזים לנפש. רק בשנים 1999-1998, בהן לא הוטלו סגרים מוחלטים ממושכים, חזר התל"ג הפלסטיני לצמוח בשיעור של כארבעה אחוזים בשנה. עם זאת, כאמור, צמיחה זו לא "פיצתה" על הנפילה החדה שחלה בארבעת השנים הקודמות.

ההידרדרות הכללית של הכלכלה הפלסטינית בשנים בהן הטילה ישראל סגר מוחלט על השטחים השפיעה באופן ישיר על רמת החיים של האוכלוסייה. במהלך 1996 ירדה הצריכה של משקי הבית בשטחים בכ-5 אחוזים לעומת השנה הקודמת. ירידה זו הושפעה, בין היתר, מצמצום הצריכה של מוצרי יסוד כגון מזון, לבוש וחינוך. מגמת הירידה בצריכה נותרה בעינה - אם כי בצורה מתונה יותר - גם בשנים 1997 ו-1998. הירידה בצריכה לוותה בגידול מתמיד בשיעורי העוני. קו העוני בשטחים נקבע על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית ל-650 דולר לנפש לשנה. נכון לסוף 1998, כ-23 אחוזים מהאוכלוסייה הפלסטינית בשטחים חיה מתחת לקו עוני זה. ברצועת עזה, שם הועסק חלק משמעותי יותר של כוח העבודה בישראל, גדל שיעור העוני מ-36 אחוזים בסוף 1995, לכ-41 אחוזים בסוף 1997, וירד לכ-37 אחוזים בסוף 1998.

קו העוני בישראל נקבע לפי קריטריונים שונים ולכן לא ניתן לערוך השוואה מדוייקת בין החברה הישראלית לחברה הפלסטינית. יחד עם זאת, לשם המחשת הפער העצום בין שתי חברות אלה, ניתן לציין כי קו העוני בישראל נע ב-1998 סביב ה-3,000 דולר לנפש לשנה (למשפחה בת 4 נפשות), וכ-16 אחוזים מהמשפחות בישראל נחשבו באותה שנה עניות.