|
מדיניות ישראל ויישומה עמדתה העקבית של ישראל מאז ומתמיד היא שאיחוד משפחות בשטחים אינו בבחינת זכות מוקנית, כי אם "מעשה חסד מיוחד של הרשויות הישראליות". על סמך תפישה זו יישמה ישראל עד פרוץ האינתיפאדה השנייה, מדיניות נוקשה ובלתי סבירה בכל הנוגע לבקשות לאיחוד משפחות ולרישיונות ביקור. סמוך לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה קבעה ישראל מדיניות חדשה האוסרת לחלוטין איחוד משפחות בשטחים, מדיניות המיושמת עד היום. ישראל לא טרחה להסביר איזו מטרה נועדה לשרת המדיניות החדשה, והסתפקה באמירה כי "...בשל האירועים של העת האחרונה [פרוץ האינתיפאדה השנייה] הופסק הטיפול בבקשות לאיחוד משפחות באזור יהודה ושומרון...". מאז ומתמיד טענו נציגי המדינה כי אישור בקשות לאיחוד משפחות מהווה בעיה "בעלת השלכות ביטחוניות", אולם הם מעולם לא טרחו לפרט מהן ההשלכות הללו. מדבריהם של נציגי המדינה עולה כי מטרת הסירוב לבקשות לאיחוד משפחות הינה מטרה דמוגרפית מובהקת: למנוע את גידולה של האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים באמצעות הגבלת הגירה של בני זוג אל השטחים, ועידוד הגירה של משפחות פרודות אל מחוץ לשטחים, ובדרך זו להשפיע על ההרכב הדמוגראפי בשטחים. המדינה אינה מנסה להסתיר כי השיקול הדמוגראפי הוא אחד מהשיקולים המכתיבים את מדיניותה בנוגע לאיחוד משפחות, וגורמים רשמיים שונים הצהירו על כך בהזדמנויות שונות. כך, למשל, תא"ל אילן פז, ראש המינהל האזרחי בגדה המערבית בשנם 2005-2003, אמר לנציגי בצלם והמוקד להגנת הפרט, בפגישה מיוני 2006, כי "שאיפת ישראל על כל ממשלותיה היא מאז ומתמיד להגביל את מספר הפלסטינים בשטחים. השקולים הם דמוגראפיים ומי שיאמר ששיקולים אלה לא קיימים משקר". יישום המדיניות במהלך השנים חלו מספר שינויים במדיניותה של ישראל בנושא איחוד המשפחות בשטחים: מהתרה מצומצמת של איחוד משפחות עבור פליטי מלחמה בשנים שאחרי 1967, עברה ישראל ב-1973 לדחייה מוחלטת כמעט של בקשות לאיחוד משפחות. ב-1993 הכירה ישראל באופן חלקי בזכות לאיחוד משפחות עבור בני-זוג, אך בפועל נקטה במדיניות מגבילה שכפתה פירוד ממושך בין בני משפחה. מדיניות זו יושמה עד העברת סמכויות בנושא מרשם אוכלוסין לרשות הפלסטינית בנובמבר 1995. מ-1996 ועד פרוץ האינתיפאדה השנייה, בספטמבר 2000, הנהיגה ישראל מדיניות מכסות. לפי מדיניות זו אושרה מדי שנה כמות קבועה של אישורים לאיחוד משפחות. בשנת 2000 עמדה המכסה על 4,000 בקשות לאיחוד משפחות לעזה ולגדה המערבית. מספר ימים לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה קבעה ישראל מדיניות חדשה האוסרת כליל על איחוד משפחות ואף על ביקור קרובים של פלסטינים בשטחים. 1972-1967 זמן קצר לאחר מלחמת 1967 הנהיגה ישראל הליך שאיפשר לתושבי השטחים להגיש בקשות לאיחוד משפחות עבור קרוביהם, שהיו תושבי השטחים קודם למלחמה, והפכו לפליטי המלחמה, למעט גברים בגילאים 60-16, שחזרתם נאסרה. מדיניות זו הונהגה במשך כחמש שנים. בשנים אלה הותרה חזרתם לשטחים של בין 45,000 ל-50,000 פליטים לצורך איחוד משפחות, מתוך כ-140,000 בקשות שהוגשו. 1983-1973 ב-1973 קבעה ישראל קריטריונים חדשים, מחמירים יותר, לאישור בקשות לאיחוד משפחות. הקריטריונים נותרו חסויים, בשל התנגדות הממשל הצבאי לפרסומם. בשל ההחמרה בקריטריונים, חלה ירידה חדה במספר האישורים שניתנו. על-פי מירון בנבנישתי, אושרו בין 1973 ל-1983 כאלף בקשות בממוצע מדי שנה. .ב-1979 למשל, היו תלויות ועומדות כ-150,000 בקשות לאיחוד משפחות. סוף שנת 1983 בסוף שנת 1983 קיימו הרשויות הישראליות הערכה מחודשת של המדיניות בנושא איחוד המשפחות בשטחים. לטענתן, נדרשה הערכה כזו מאחר ש"במהלך השנים חל שינוי מהותי באופיין של הבקשות לאיחוד משפחות, אשר חרגו מיעדיה המקוריים של המדיניות האמורה, באשר התייחסו למשפחות חדשות שנוצרו לאחר המלחמה".בכך כיוונו הרשויות לבקשות לאיחוד משפחות שהגישו פלסטינים מהשטחים עבור בני-זוגם שאינם תושבים. כיוון שעל-פי הנהוג בחברה הערבית, האישה היא שעוברת לגור בארצו של בן-הזוג, רוב הבקשות הללו היו למעשה עבור נשים. במסגרת זו נקבע לראשונה כי בקשות של תושבי השטחים שנישאו לתושבי חו"ל תיבחנה בכפוף לשני שיקולים: א. שיקולי מימשל, כשהכוונה בדרך כלל למתן הטבה למשפחות של משתפי פעולה, ולעיתים רחוקות לפלסטינים בעלי הון שהתחייבו להשקיע בשטחים; ב. שיקולים הומניטאריים חריגים במיוחד, מבלי להגדיר מה הם כוללים. מאז ההחמרה הנוספת במדיניות, הצטמצם בכשליש מספר האישורים לבקשות לאיחוד משפחות. מנתונים שפורסמו על-ידי מקורות שונים עולה, כי מאז 1984 נענו בחיוב רק מאות ספורות של בקשות מדי שנה. מדיניות זו נותרה בתוקף עד אוגוסט 1993. בעקבות פעילות משפטית נמרצת של מספר ארגונים לזכויות האדם, ובראשם המוקד להגנת הפרט, התירה המדינה בתחילת שנות ה-90' לבני זוגם ולילדיהם של תושב שטחים, שנכנסו לשטחים מראשית 1990 עד סוף אוגוסט 1992 לחיות יחד בשטחים, באמצעות רישיונות ביקור לטווח ארוך לבני המשפחה שאינם תושבים. קבוצת אנשים זו מכונה "אוכלוסיית בג"ץ הראשונה". הסדר זה חל באופן שרירותי רק על קבוצה מוגבלת של משפחות, ולא היה בו כדי לשנות את המדיניות הכוללת, השוללת את הזכות לאיחוד משפחות מכלל הפלסטינים בשטחים. 1995-1993 באוגוסט 1993, בעקבות מספר עתירות שהוגשו לבג"ץ על- ידי המוקד להגנת הפרט בנוגע לגירושם של בני משפחה מהשטחים, הודיעה פרקליטות המדינה לבג"ץ כי במסגרת שיחות השלום החליטה ישראל "להנהיג מדיניות חדשה, מקלה יותר, בנוגע לבקשות לאיחוד משפחות באזורים." במסגרת מדיניות זו הוחלט לאשר את כל הבקשות לאיחוד משפחות של בני הזוג והילדים המשתייכים לאוכלוסיית בג"ץ הראשונה ולקבוע מכסה של אלפיים אישורים לאיחוד משפחות לשנה: 1200 אישורים בשנה לגדה המערבית ו-800 אישורים לרצועת עזה. כמו כן נקבע כי האישורים של אוכלוסיית בג"ץ הראשונה לא ייחשבו לחלק מן המכסה. הודעת פרקליטות המדינה לבג"ץ בישרה על שינוי ממשי בגישת המדינה. במסגרת מדיניות המכסות הכירה ישראל לראשונה בקשר הנישואין כעילה לאיחוד משפחות. עם זאת, הפרקליטות הבהירה כי אין בהנהגת המדיניות החדשה משום ויתור או שינוי בעמדתה העקרונית של המדינה, לפיה "איחוד משפחות אינו בגדר זכות מוקנית," כי אם "מעשה חסד מיוחד." ממעקב אחר יישום המדיניות ומהתבטאויות של נציגי המינהל האזרחי, ברור כי המכסה שנקבעה היתה קטנה מדי לא הותאמה כלל לצרכי האוכלוסייה. בפברואר 1994, בעקבות דרישת המוקד להגנת הפרט, הודיעה המדינה לבית המשפט כי החליטה להעניק לתושבי חו"ל שנישאו לתושבי השטחים, ושהו בהם או קיבלו רישיון ביקור בין התאריכים 31.8.93-1.9.92, מעמד של "מבקר לטווח ארוך", וכן לפטור אותם מהתנאי שהוטל ב-1985, שאסר על מי שהוגשה עבורו בקשה לאיחוד משפחות לשהות בשטחים עד לקבלת החלטה. קבוצת אנשים זו מכונה "אוכלוסיית בג"ץ השנייה". לפי החלטה זו, ייבחנו בקשותיהם של אנשים אלה במסגרת המכסה שנקבעה. ישראל לא עמדה בהתחייבויותיה כלפי אוכלוסיות בג"ץ ובניגוד להסדרים, הנפיקה עבורם במקרים רבים רישיון ביקור מתחדש לחודש אחד בלבד במקום לשישה חודשים. בנוסף, בתקופה שבין נובמבר 1995 לאוגוסט 1996, השעתה ישראל כליל את הארכת רישיונות הביקור לשתי אוכלוסיות הבג"ץ, ועוד השעתה את הטיפול בבקשות לאיחוד משפחות של המשתייכים לאוכלוסיית בג"ץ הראשונה. מתלונות שהגיעו למוקד התברר, כי המינהל האזרחי התנה את הטיפול בבקשותיהם של המשתייכים לאוכלוסיות בג"ץ, בכך שישהו מחוץ לשטחים. דרישה זו רוקנה למעשה מתוכן את ההתחייבות שניתנה, להתיר למשתייכים לאוכלוסיית בג"ץ השנייה לשהות בשטחים כ"מבקרים לטווח ארוך". נובמבר 1995 - 1997 מדיניות המכסות יושמה במשך למעלה משנתיים, עד להעברת הסמכויות בנושאי מרשם האוכלוסין לרשות הפלסטינית בנובמבר 1995. ישראל דרשה להנהיג את אותה מדיניות, ללא שינוי, גם אחרי הסכמי אוסלו. הרשות הפלסטינית דרשה להגדיל את המכסה השנתית, או לבטלה. בשל מחלוקת זו, הוקפאה מדיניות המכסות בגדה עד תחילת 1998, אז הופעל מחדש הליך איחוד המשפחות על פי עיקרון המכסות. באוקטובר 1998, במסגרת הסכם וואי שנחתם בין ישראל לרשות הפלסטינית, העלתה ישראל את המכסה ל-3,000 בשנה, וזאת בנוסף לבקשות של אוכלוסיית בג"ץ הראשונה. בתחילת שנת 2000, במסגרת המשא ומתן לשלום עם הרשות, העלתה ישראל שוב את המכסה ל-4,000 בקשות בשנה. מדיניות זו נמשכה ללא שינוי עד פרוץ האינתיפאדה בחודש ספטמבר באותה שנה. התשובות לבקשות לאיחוד משפחות ניתנו באיחור רב, ולכך היו השלכות חמורות על חייהן של המשפחות הפרודות. ב-1985 קבעה ישראל תקנה לפיה במהלך תקופת ההמתנה לאישור הבקשה, שאורכה לא ידוע מראש, נאסר על בני המשפחה נשואי הבקשה להיכנס לשטחים, ולו לביקור קצר. תקנה זו גזרה על המשפחות המתנה ממושכת של חודשים ואף שנים במצב של פירוד. התקנה נומקה בטענה ש"ביקור, בייחוד בתקופת הריון, יהיה בו כדי ליצור עובדות מוגמרות בעזרתן יבקש העותר לעקוף ולאכוף את הבקשה לאיחוד משפחות." בנוסף, התושב לא יכול היה לשהות עם משפחתו מחוץ לשטחים תקופה ממושכת, מחשש שבקשתו לאיחוד המשפחה תידחה. זאת משום שישראל נהגה לדחות בקשות לאיחוד משפחות במקרים כאלה, בטענה שאותו תושב "העביר את מרכז חייו" אל מחוץ לשטחים. תושבים אשר נוכח קשיים אלה בחרו שלא להגיש בקשות לאיחוד משפחות, על-מנת שיוכלו להתראות עם בני משפחתם במסגרת ביקורים, נאלצו להסתפק בביקורים קצרים ומקוטעים וסבלו מפירוד חוזר ונשנה של המשפחה. ביקורים כאלה היו מותנים באישור בקשה לרישיון ביקור על-ידי רשויות ישראל, וניתנו לרוב רק בחודשי הקיץ, לתקופה מוגבלת של עד שלושה חודשים. כשפג תוקפם של רישיונות הביקור, נדרשו המבקרים לצאת מהשטחים. ילדים שנכנסו עם ההורה המבקר ,נדרשו לצאת עימו. לאחר צאתם, נאלצו בני-משפחה שביקרו בשטחים להמתין מספר חודשים מחוץ לשטחים, טרם יורשו להיכנס לביקור נוסף. במקרים רבים לא אושר רישיון ביקור נוסף לאחר חודשי ההמתנה. קריטריון "מרכז החיים" יושם גם בעת ההכרעה לגבי מתן רישיון ביקור בשטחים: תושבים ששהו מחוץ לשטחים עם בני-זוגם שאינם תושבים, נתקלו בסירוב לבקשתם לרישיון ביקור עבור בן-הזוג, בטענה כי "העבירו את מרכז חייהם" למקום אחר וכי אינם חיים בשטחים. למשפחות שחיו על-פי נהלים אלה לא היתה מסגרת חיים קבועה, וחייהם התאפיינו בפירוד חוזר ונשנה בין בני הזוג ובין הילדים לאחד מהוריהם. הדבר היה כרוך בנסיעות מייגעות ובקשיים ובעיכובים במעברי הגבול, אשר נכפו גם על קשישים, נשים הרות, ילדים קטנים ותינוקות. ספטמבר 2000 ואילך - איסור על איחוד משפחות מספר ימים לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, בספטמבר 2000 שינתה ישראל את מדיניותה והקפיאה לחלוטין את הטיפול בבקשות של פלסטינים תושבי השטחים לאיחוד משפחות עם בני-זוג ובני משפחתם תושבי חו"ל ואת הטיפול בבקשות לרישיונות ביקור. מאז עד אוקטובר 2005 הצטברו בידי הרשות הפלסטינית למעלה מ-120,000 בקשות לאיחוד משפחות שהוגשו על-ידי משפחות מהגדה המערבית ומרצועת עזה. ישראל מסרבת לטפל בבקשות אלה. אם היתה ישראל מחדשת כיום את הטיפול בבקשות לאיחוד משפחות לפי המכסה שנקבעה בשנת 2000 (4,000 לשנה), הרי שלנוכח מספר הבקשות המצטברות, פלסטינים הנישאים כיום לבני זוג מחו"ל היו נאלצים להמתין כשלושים שנה, לכל הפחות, עד שבקשתם תטופל. מדיניות האיסור על איחוד משפחות מיושמת עד היום. על פי סקר שערך המרכז הפלסטיני למחקרי מדיניות ביוני 2007, בהזמנת בצלם, עולה כי ב-21.3% מהמשפחות הפלסטיניות בשטחים, שהן כ-118,315 משפחות, יש לפחות קרוב משפחה אחד מדרגה ראשונה שזקוק להליך איחוד משפחות על מנת להרשם במרשם האוכלוסין הפלסטיני ולקבל תעודת זהות. כ-61,000 מן האנשים הללו מתגוררים כיום בשטחים ללא מעמד רשמי. מדיניות ההקפאה לא נגעה תחילה לפלסטינים תושבי מזרח ירושלים, הנהנים ממעמד של תושבים ישראלים, אך החל ממאי 2002 הקפיאה ישראל גם את הטיפול בכל הבקשות של אזרחים ותושבים ישראלים לאיחוד משפחות עם בני משפחותיהם תושבי השטחים. ביולי 2003 עיגנה הכנסת החלטה זו בחוק. במאי 2006 דחה בג"ץ עתירה לביטול חוק זה, שהוגשה על-ידי ארגוני זכויות אדם ישראליים. למידע נוסף בנושא הקליקו כאן. בספטמבר 2007 דן בג"ץ בעתירות שהגיש המוקד להגנת הפרט בשמן של משפחות פלסטיניות בשטחים שאחד מבני הזוג בהן הוא בעל דרכון זר. לעתירות הצטרפו כעותרים שמונה ארגוני זכויות אדם ישראליים נוספים, ובהם בצלם. בג"ץ הורה למדינה לשקול מחדש את מדיניותה בנושא זה. כחודש לאחר מכן אישרה המדינה כ"מחווה מדינית" ליו"ר הרשות הפלסטינית כ-3,400 בקשות של פלסטינים לאיחוד משפחות, בגדה המערבית בלבד,. ישראל סירבה לאשר בקשות לאיחוד משפחות ברצועת עזה. בפברואר 2008 הודיעה פרקליטות המדינה לבג"ץ כי במסגרת המגעים המדיניים בין ישראל ליו"ר הרשות הפלסטינית מוכנה ישראל לבחון 7,000 בקשות נוספות של פלסטינים לתושבות קבע. במסגרת זו תבחן ישראל בעיקר בקשות שהוגשו עבור בנות זוג של פלסטינים הגרות בפועל בשטחים. המדיניות לגבי תושבות בשטחים: 2000-1967 1972-1967
1982-1973
1992-1983
ספטבר 1992 - אוקטובר 1995
נובמבר 1995 - 1997
1998 - ספטמבר 2000
|
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
