מעצר מינהלי בשטחים

ישראל טוענת כי מעצר מינהלי נעשה בשטחים אך ורק כאמצעי בטחון הכרחי וכי ההחלטה לעצור אדם במעצר מינהלי תתקבל רק כאשר הליכים משפטיים רגילים או אמצעים מינהליים חמורים פחות לא ישיגו את המטרה, ואין כל דרך אחרת לשמור על הביטחון. עם זאת, השימוש שעושה ישראל במעצר מינהלי בשטחים אינו עונה על דרישות המשפט הבינלאומי, ומהווה ניצול לרעה של הסמכויות שהוענקו למפקדים הצבאיים בצו הצבאי:

1. מעצר מינהלי כתחליף להליך פלילי: הרשויות משתמשות במעצר המינהלי כתחליף מהיר ויעיל להליך פלילי, בעיקר כאשר אין בידיהן הוכחות לאשמה, או כאשר הן אינן רוצות לחשוף את הראיות שברשותן. שימוש כזה במעצר מינהלי הוא אסור בתכלית ומטשטש לחלוטין את ההבחנה בין מעצר מניעתי ומעצר עונשי. ההצדקה המשפטית היחידה שיכולה להיות למעצר מינהלי היא כאשר ישנן נסיבות יוצאות דופן בהן אדם עלול להוות סכנה מיידית ואף אמצעי אחר לא הוכח כיעיל על-מנת למנוע זאת. לפיכך, מעשים שעשה אדם בעבר אינם רלוונטיים לצורך מעצרו המינהלי, למעט במידה בה הם מעידים על הסכנה העתידית הצפויה ממנו.
   
   
2. מעצר של מתנגדים פוליטיים: ישראל עוצרת פלסטינים במעצר מינהלי בשל דעותיהם הפוליטיות ובשל פעילות פוליטית לא אלימה. לאחר החתימה על הסכמי אוסלו, עצרה ישראל במעצר מינהלי גם פלסטינים שהתנגדו לתהליך השלום. בכך מרחיבות הרשויות את המשמעות של סכנה ל"ביטחון האזור "בצורה קיצונית, תוך הפרה בוטה של הזכות לחופש ביטוי והזכות לחופש דעה, המעוגנות במשפט הבינלאומי.
   
   
3. הליך משפטי לא הוגן: בחלק מהמקרים לא נמסר לעציר צו מעצר, והוא מובא ישירות למתקן הכליאה. לעצירים המינהליים לא נמסר כל מידע בנוגע לסיבות למעצרם ולא ניתנת להם כל הזדמנות להפריך את החשדות נגדם. ברוב המקרים, ההסבר היחיד שניתן לעציר הוא היותו "פעיל בכיר בחזית העממית" (או בחמאס ,וכו'). למרות שעציר מינהלי יכול לכאורה לערער על מעצרו, למעשה לא ניתנת לו כל הזדמנות אמיתית להגן על עצמו, מאחר וכל המידע הקיים נגדו אינו ידוע לו או לעורך דינו. הטלת חיסיון על ראיות הוא הכלל ולא החריג, ולמיטב ידיעתנו, באף מקרה לא קבע בית-משפט צבאי או בית-המשפט העליון כי יש לחשוף ולו חלק מהראיות החסויות. ההסתמכות על מידע חסוי מעידה על אמון מוחלט של המערכת המשפטית בשב"כ ובשיקול דעתו. אמון זה לא פחת גם לאחר שנודעו המקרים הרבים בהם הטעו חוקרי השב"כ שופטים ואף שיקרו להם. ההסתמכות הנרחבת והשיטתית על מידע חסוי היא אחד מההיבטים הבעייתיים ביותר בהליך המעצר המינהלי ועומדת בניגוד לעקרון בסיסי של הליך משפטי הוגן.
   
   
4. הארכת תקופת המעצר: מפקדים צבאיים מוסמכים לעצור אנשים לתקופות של עד שישה חודשים. עם זאת, הם רשאים להאריך את המעצרים בשישה חודשים מדי פעם, ללא הגבלה על מספר הארכות המעצר. לאחר החתימה על הסכמי אוסלו ועד לאמצע שנת 1998, נהגו המפקדים הצבאיים להאריך את תקופות המעצר באופן חוזר ונשנה. באותה תקופה היו פלסטינים שישבו במעצר מינהלי לתקופות של מספר שנים. כיום חלה ירידה משמעותית בהארכות המעצר, אולם החוק נותר כשהיה ולכן ישראל יכולה, באופן עקרוני, לחזור למדיניות הארכות המעצר.
   
   
5. החזקת העצירים המינהליים בתחומי ישראל: העצירים הפלסטינים מוחזקים בתחומי מדינת ישראל, תוך הפרה בוטה של הוראות המשפט הבינלאומי האוסרות על העברת עצירים מחוץ לתחומי השטח הכבוש. עד להעברת חלק מהשטחים לשליטת הרשות הפלסטינית הוחזקו חלק מהעצירים בתוך השטחים, אולם לאחר מכן הועברו כל מתקני הכליאה שהיו בשטחים לשטח ישראל. בנוסף לכך, בשל הסגר המוטל על השטחים, זכויות עצירים לביקורי משפחות ולפגישה עם עורכי-הדין שלהם נפגעות באופן קשה.