הבסיס המשפטי למעצר מינהלי

המשפט ההומניטרי הבינלאומי

המעצר המינהלי בשטחים כפוף גם להוראות המשפט ההומניטרי הבינלאומי, ובמיוחד לאמנת ג'נבה הרביעית שישראל חתומה עליה. ישראל טוענת בעקביות כי השימוש שהיא עושה במעצר מינהלי הוא חוקי, לפי סעיף 78 של אמנת ג'נבה הרביעית, הקובע ש"היתה המעצמה הכובשת סבורה שיש צורך, מטעמי הכרח של ביטחון, לנקוט אמצעי ביטחון כלפי מוגנים, רשאית היא, לכל היותר, לייחד להם מקום מגורים או לעצרם." לפי פרשנותו של ד"ר ז'אן פיקטט, מפרשניה המוסמכים של אמנת ג'נבה, "יש להורות על שימוש באמצעים כאלה רק כאשר קיימים טעמי ביטחון ממשיים וחיוניים."

בנוסף, ישנו ספק האם סעיף 78 חל בכלל היום בשטחים. בסעיף 6 של האמנה נקבע כי סעיף 78 הוא אחד מהסעיפים שתחולתם "בשטח כבוש תיפסק [...] שנה אחת לאחר הסיום הכללי של הפעולות הצבאיות." על-פי פיקטט, "משהסתיימו הפעולות הצבאיות, אמצעים חמורים כנגד האוכלוסייה האזרחית לא יהיו עוד מוצדקים [...] הסעיפים העוסקים במצבים הקשורים לפעולות צבאיות [...] כבר לא יחולו. כך גם הסעיפים העוסקים במעצר". לפיכך, סעיף זה אינו יכול לשמש בסיס למעצרים המינהליים הנערכים היום בשטחים.

סעיף 49 לאמנת ג'נבה אוסר על "העברת כפייה של מוגנים, יחידים או המונים, וכן גירושם של מוגנים, משטח נכבש לשטחה של המעצמה הכובשת." ישראל, המחזיקה בעצירים מינהליים בשטחה, עוברת בכך על הוראות האמנה.