שלילת פיצויים

המשפט הבינלאומי מחייב כל מדינה לפעול לתיקון תוצאותיהם של מעשים בלתי חוקיים, שביצעו גופים או יחידים הפועלים מטעמה, ובכלל זה מעשים שגרמו לפגיעה בזכויות האדם. זכות אדם שאינה מלווה ביכולת לתבוע תיקון בגין הפרתה היא, במידה רבה, חסרת כל ממשות, זכות "על הנייר" בלבד. לכן, שלילת גישתו של אדם לערכאה שיפוטית, באמצעותה הוא יכול לתבוע תיקון כזה, כמוה כשלילת הזכות עצמה. אחת החובות העיקריות הנגזרת מחובת התיקון היא פיצוי הקורבות, או בני משפחותיהם, על הנזקים שנגרמו להם, במישרין ובעקיפין, בגין הפגיעה רשלנית או בלתי חוקית בזכויותיהם. חובת הפיצוי מעוגנת במפורש הן במשפט ההומניטארי הבינלאומי והן במשפט זכויות האדם הבינלאומי.

עד 2002 היה ביכולתם של פלסטינים תושבי השטחים לממש זכות זו ולתבוע את מדינת ישראל על פעולות רשלניות או בלתי חוקיות שבוצעו מטעמה וגרמו לפגיעה בגופם או ברכושם. חלק מתביעות הפיצויים הרבות שהגישו תושבי שטחים נגד ישראל עד אז התקבלו, לאחר שעלה בידיהם להוכיח כי כוחות הביטחון שגרמו לפגיעה בהם או ברכושם פעלו שלא כדין. החקיקה שהסדירה את חובת הפיצוי אמנם פטרה את המדינה מתשלום פיצויים אם הוכח שהנזק נגרם במסגרת פעולה מלחמתית. עם זאת, הפרשנות שניתנה למונח זה בבתי המשפט בישראל היתה קפדנית ולכן השפעתו של חריג זה הייתה קטנה יחסית.

ב-24.7.02 השלימה הכנסת חקיקת חוק (תיקון מס' 4 לחוק הנזיקין), שנועד לחסום את רוב התביעות לפיצויים מצד פלסטינים חפים מפשע, להם נגרם נזק כתוצאה מפעולה רשלנית או בלתי חוקית של כוחות הביטחון. ראשית, הרחיב החוק באופן מלאכותי את משמעות המונח "פעולה מלחמתית" תוך הגדלת מספר המקרים בהם פטורה המדינה מתשלום פיצויים בגין פעולות בלתי חוקיות. משימות שנחשבו בעבר פעולות שגרתיות לאכיפת החוק הפכו, לפי החוק החדש, ל"פעולה מלחמתית". באופן זה, שללה ישראל את הזכות לפיצוי מפלסטינים רבים שנפגעו כתוצאה ממעשים רשלניים או בלתי חוקיים, שביצעו אנשי כוחות הביטחון, בנסיבות כמו אכיפת הגבלות על חופש התנועה, ביצוע מעצרים ופיזור הפגנות.

נוסף לכך, הנהיג החוק הליכי דיון ודיני ראיות מיוחדים בנוגע לתביעות שיסודן בפעולות של כוחות הביטחון בשטחים, שאינן מוגדרות כ"פעולה מלחמתית". לפי החוק:

1. לא ניתן להגיש תביעה אם הנפגע לא מסר תוך 60 יום הודעה בכתב על האירוע טרם הגשת התביעה, גם אם האירוע ידוע לרשויות או שנמסרה עליו תלונה בעל-פה.
2. תקופת ההתיישנות קוצרה לשנתיים בלבד במקום שבע שנים בדין הרגיל. כשמדובר בנזקי גוף, לעתים קרובות הנזק אינו מתגבש במהלך תקופה זו ולכן הפיצוי יינתן רק על חלק מהפגיעה.
3. נטל ההוכחה כי כוחות הביטחון פעלו שלא כדין הוטל, במסגרת החוק, על הנתבע הנאלץ להוכיח דברים שלעולם לא יהיו בידיעתו, כגון הנסיבות בהן טען החייל את הנשק, מתי נבדק הנשק לאחרונה, מה היו ההוראות לפיהן פעל החייל וכד'. זאת, בניגוד לאחד מהכללים הבסיסיים בדיני הנזיקין, לפיהם במקרים בהם נפגע אדם מדבר שהיה בשליטתו של אחר, ועל פני הדברים ברור כי הפגיעה נגרמה כתוצאה מרשלנות, נטל ההוכחה מועבר לנתבע.

הגם שהחוק החדש חסם את מרבית התביעות לפיצויים שהגישו תושבי השטחים, או שהיו מגישים לולא היה נחקק, לא סתם החוק את הגולל לחלוטין ותביעות מעטות המשיכו להידון ואף להתקבל בבתי המשפט. על רקע זה קיבלה הכנסת בקיץ 2005 חוק נוסף (תיקון מס' 7 לחוק הנזיקין) באותו עניין, שהרחיב עוד יותר את החסינות המעונקת למדינה, במקרה של תביעות לפיצויים מצד תושבי השטחים.

במקום להתמקד באופי הפעולה במסגרתה נפגע התובע (קרי, האם היא מלחמתית אם לאו), כמו בחוק הקודם, העניק החוק החדש למדינה חסינות מוחלטת על כל פגיעה בפלסטינים תושבי השטחים, יהא אופי הפעולה אשר יהא, ובלבד שהפגיעה התרחשה באזור שהוגדר "אזור עימות". שר הביטחון הוסמך להכריז על כל שטח מחוץ לגבולות המדינה כ"אזור עימות", וזאת גם בדיעבד. באופן תיאורטי עשוי היה תנאי זה להגביל את החסינות המוענקת למדינה באופן משמעותי. אולם, בפועל, הכריז שר הביטחון על רוב השטחים כ"אזור עימות" במשך חלק ניכר מהזמן מאז תחילת האינתיפאדה השנייה. כך לדוגמה, אזור טול כרם רבתי, הכולל אזורים נרחבים הנתונים לשליטה ישראלית מלאה (שטחי C ), הוכרז כאזור עימות במשך 88% משנת 2002 ו-82% משנת 2003; אזור מחסום בית איבא, היציאה המרכזית של שכם לכיוון מערב, הוכרז כאזור עימות במשך שלוש שנים וחצי ברציפות, אף שעוברים בו מידי יום אלפי אזרחים ללא אירועים מיוחדים; מאז השלמת ההתנתקות בספטמבר 2005, הוכרזה כל רצועת עזה באופן גורף, כ"אזור עימות".

בנוסף לתחולה גיאוגרפית זו, העניק החוק חסינות גורפת מפני תביעה לפיצוי של אדם שנפגע על-ידי ישראל ונקבע לגביו כי הוא חבר או פעיל ב"ארגון מחבלים". חסינות זו תחול ללא קשר לנסיבות בהן נגרם הנזק לאותו אדם או למקום בו בוצעה הפגיעה. החוק אינו מגדיר מהו "ארגון מחבלים" או מה דרגת הקשר הדרוש לארגון שכזה על מנת להיחשב כפעיל בו.

בדברי ההסבר להצעת החוק נטען, בין השאר, כי החוק נועד לתקן את המצב המעוות, לפיו, פלסטינים רשאים לתבוע את ישראל בגין נזקים שהיא גרמה להם, בשעה שישראלים שנפגעו מפעולותיהם של פלסטינים אינם יכולים לתבוע את הרשות הפלסטינית. אולם, טענה זו מתעלמת מן העובדה הבסיסית, כי הפלסטינים התובעים את ישראל, אינם אזרחי מדינת אויב הנמצאת בעימות צבאי נגדה, אלא אזרחים החיים תחת משטר כיבוש ישראלי. דיני הכיבוש במשפט הבינלאומי, מטילים על המעצמה הכובשת אחריות כוללת על חייהם ושלמות גופם של האזרחים החיים בשטח הכבוש.

בתגובה לחקיקה זו, עתרו תשעה ארגונים לזכויות האדם לבג"ץ, בהם בצלם, בדרישה כי יורה על ביטולו של החוק החדש. בין היתר, נטען בעתירה כי החוק פוגע באופן בלתי מידתי בזכויות המעוגנות במשפט הבינלאומי, הנהנות ממעמד חוקתי בישראל, בהן הזכות לחיים ולשלמות הגוף, זכות הקניין, הזכות לשוויון ולכבוד וזכות הגישה לבתי המשפט.

ב-22.12.06 קיבל בג"ץ באופן חלקי את עתירת הארגונים. בפסק הדין קבע השופט ברק כי התיקון:

שולל אחריות בנזיקין לכל נזק שנגרם באזור עימות על ידי כוחות הביטחון, גם בגין מעשים שנעשו שלא על ידי פעולה מלחמתית של כוחות הביטחון. הרחבה זו של היעדר אחריות המדינה אינה חוקתית. היא אינה נוקטת באמצעי שפגיעתו פחותה, ושעניינו היעדר אחריות בגין פעולות מלחמתיות. היא משחררת את המדינה ממעשי נזיקין שבינם לבין פעולה מלחמתית - תהא הגדרתה רחבה ככל שתהא - אין ולא כלום. אין כל דבר בפעולות רגילות של שמירת חוק הנעשות על ידי כוחות הביטחון בשטח הנתון לשליטתם המצדיק הוצאתו מתחום דיני הנזיקין הרגילים. בוודאי כך כאשר מעשה הנזק לא קשור כלל לפעילות ביטחונית. רק פעולות לחימה מצדיקות, כפי שמבקשת תכליתו של תיקון מס' 7, הוצאת ההסדרים מתחום דיני הנזיקין הרגילים.

פסק הדין, שהתקבל פה אחד על-ידי תשעה שופטי ההרכב, קובע כי ההוראות בחוק, המונעות מפלסטינים שנפגעו מפעולות רשלניות או בלתי חוקיות שביצעו כוחות הביטחון בשטחים באזור שהוגדר "אזור עימות", לתבוע פיצויים, ללא קשר לנסיבות הפגיעה, אינן חוקתיות, ועל כן הן בטלות ומבוטלות. מנגד, הותיר פסק הדין על קנה את ההוראה בחוק, המעניקה למדינה חסינות גורפת מפני תביעות לפיצויים ממי שהוגדר כ"פעיל בארגון מחבלים". החוק הקודם שחוקק בשנת 2002 (תיקון מס' 4 לחוק הנזיקין), נותר גם הוא בתוקף, והוא ממשיך להעניק לישראל חסינות כמעט גורפת מפני תביעות לפיצויים בגין פגיעות שנגמו במסגרת "פעולה מלחמתית", במשמעות המורחבת שניתנה למונח זה.