מתן דין וחשבון על הפרת זכויות האדם בשטחים

כל מדינה באשר-היא מחוייבת, על פי המשפט הבינלאומי, לתת דין וחשבון על הפרות חמורות של זכויות האדם, אותן ביצעו גופים או אנשים, הפועלים מטעמה או בהסכמתה. דין וחשבון זה חייב לבוא לידי ביטוי, בין השאר, בשני אופנים עיקריים: חקירה אפקטיבית של חשדות להפרות כאלה, ובהתאם לממצאי חקירה זו, העמדה לדין של האחראים להן, ופיצוי הקורבות של אותן הפרות, בגין הנזק שנגרם להם.

אחד המקורות העיקריים, ממנו נגזרת החובה לחקור הפרות חמורות של זכויות האדם, הוא המשפט הפלילי הבינלאומי. משפט זה מגדיר הפרות כאלו כפשעים בינלאומיים ומטיל על אלה המעורבים בביצוען אחראיות פלילית אישית. אותן הפרות של זכויות האדם משתייכות, בדרך כלל, לאחת משלוש קטגוריות, בהתאם לנסיבות בהן בוצעו ולכוונה שעמדה מאחוריהן: רצח עם, פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה. זו האחרונה היא רלבנטית במיוחד במקרה של ישראל, שכן היא כוללת פגיעות חמורות בזכויות האדם של אזרחים החיים בשטח כבוש - בהן רצח, עינויים, גירוש, והרס נרחב של רכוש - וכן מעשים חמורים אחרים הנעשים תוך כדי לחימה - כמו ביצוע התקפות המכוונות כנגד יעדים אזרחיים או הצפויות לגרום נזק לא מידתי לאזרחים.

עיקרון האחריות האישית מחייב את המדינה לחקור באופן ממצה וללא משוא פנים כל חשד לביצוע פשעים בינלאומיים על-ידי אנשים שפעלו מטעמה או בהסכמתה. אם ממצאי החקירה מחזקים את החשדות המקוריים, מחוייבת אותה מדינה לעצור את החשודים ולהעמידם לדין. אי עמידה בחובות אלה, מסמיכה מדינות אחרות בעולם לעצור חשודים בביצוע אותם הפשעים, כאשר אלה נוכחים בשטחן, במטרה להעמידם לדין או להסגירם למדינה אחרת.

החובה לחקור הפרות חמורות של זכויות האדם נגזרת גם מזכותם של קורבנותיהן, לפי המשפט הבינלאומי, לדעת את האמת בנוגע לנסיבות הפגיעה בהם או בבני משפחתם. שורשיה של זכות זו, המכונה "הזכות לאמת", נעוצים במשפט ההומניטארי הבינלאומי, שהכיר בזכותם של בני משפחה לקבל מידע אודות גורל יקיריהם והמחייב את המדינות שנטלו חלק במלחמה לחפש אחר נעדרים. החל משנות השבעים, התחזק מעמדה של זכות זו במשפט הבינלאומי, כתוצאה מההתייחסות הולכת וגוברת אליה מצד גופים שונים של האו"ם ושל מערכות אזוריות להגנה על זכויות האדם. זאת בעיקר בהקשר של המאבק בתופעת ה"העלמויות הכפויות" של אנשים החיים במדינות הנתונות לשלטון רודני. עם הזמן הורחבה הפרשנות לתחולתה של הזכות לאמת במשפט הבינלאומי ויושמה גם בהקשרים אחרים של הפרות זכויות האדם, ובהם הוצאות להורג ללא משפט ועינויים.

אחריותה של כל מדינה ביחס למעשים בלתי חוקיים שביצעו גופים או יחידים הפועלים מטעמה, מחייבת אותה לתקן את תוצאותיהם של מעשים אלה. המעשה הראשון המתחייב מחובת התיקון הוא החזרת המצב לקדמותו. אולם, בכל הנוגע למרבית ההפרות החמורות של זכויות האדם לא ניתן למחות את הנזק שנעשה תוך "החזרת הגלגל אחורה". בכל אותם המקרים, החובה המרכזית הנגזרת מחובת התיקון היא פיצוי הקורבות על הנזקים שנגרמו להם, במישרין ובעקיפין, בגין הפגיעה בזכויותיהם. חובת הפיצוי מעוגנת במפורש הן במשפט ההומניטארי הבינלאומי והן במשפט זכויות האדם הבינלאומי.

מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה מתנערת ישראל, במידה הולכת וגדלה, מחובתה לתת דין וחשבון על ההפרות החמורות של זכויות האדם של תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה, להן היא אחראית. התנערות זו באה לידי ביטוי, בין השאר, במדיניותה שלא לפתוח בחקירה פלילית על מקרי הרג או פציעה של אזרחים פלסטינים שלא היו מעורבים בלחימה, אלא במקרים מיוחדים, וכן בחקיקה השוללת מפלסטינים שנפגעו כתוצאה מפעולה בלתי חוקית שביצעו אנשי כוחות הביטחון של ישראל, כמעט לחלוטין, את זכותם לפיצוי על הנזק שנגרם להם.